המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר נאשם קבועה בסעיף 130(ח) לחסד"פ. סעיף 130(ח) קובע שני תנאים חלופיים לביטול פסק דין שניתן בהעדר:

(1) קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון;

(2) אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ראה לעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)(להלן: "עניין איטליא"); ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 31.12.2007) וכן ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (ניתן ביום 6.1.2009).

את הבקשה לביטול פסק הדין יש להגיש תוך 30 יום מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין.

לאחר שעניינתי בנימוקי הבקשה ותגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.

המבקש קיבל את ההזמנה לדיון ביד ועל כן זומן כדין; טענתו של המבקש כי עסקינן בטעות כנה ברישום מועד הדיון אין בה כדי להועיל לו ולהביא לקבלת בקשתו. נקבע זה מכבר בפסיקה כי שכחה או טעות - גם אם הן נובעות מתום לב, אינן מהוות נסיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון (ראה לעניין זה דבריו של כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז )בר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.08.1985) לפיהם:

"מקרי אי-ההתייצבות הם רבים מדיי, מכדי שטענת השכחה כפשוטה תהפוך לעילה מספקת לביטולו של פסק הדין, שניתן בהעדרו של הנאשם עקב אי-התייצבותו".

אמנם המבקש טען כי עסקינן בטעות ולא בשכחה אולם לדידי כוחם של הדברים האמורים לעיל יפה גם במקרה בו עסקינן; משכך, לא ניתן לקבל את טענת המבקש בדבר קיומה של נסיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

באשר לעילת עיוות הדין, הרי שגם עילה זו אינה מתקיימת בענייננו.

המבקש טען כי כי הרכב הושכר על ידו ובשל כך לא נודע לו כי רישיון הרכב פקע; יחד עם זאת עסקינן בעבירה המחייבת יסוד נפשי מסוג "אחריות קפידה", לפיכך אי ידיעת המבקש בדבר פקיעת רישיון הרכב אינה מעלה ואינה מורידה; זאת ועוד, מצופה היה מהמבקש לצרף חוזה השכרה כדי להוכיח את אמיתות טענתו, אולם המבקש לא צירף כל מסמך המלמד כי אכן עסקינן ברכב מושכר; לפיכך, מקום שעסקינן בטענה אשר נטענה בעלמא, לא ניתן לייחס לטענה זו משקל של ממש.

זאת ועוד, אף אם הייתי מקבלת את טענת המבקש לפיה עסקינן ברכב מושכר, הרי שעדיין חובה היה על המבקש לערוך בירור אודות תקינות הרכב אשר נמסר לידיו; יפים בעניין זה דבריה של כב' השופטת נאור ברע"פ 2929/04 מדינת ישראל נ' אוחנה (ניתן ביום 25.06.2007) שם נקבע כי עבירות רבות בדיני התעבורה "הן עבירות שתכליתן לקבוע את סטנדרט ההתנהגות של נוהג ברכב, בין אם הוא הבעלים של הרכב או שהוא הנוהג בו", בהמשך נקבע כי "הדרישה שהנוהג ברכב יהיה אחראי לבדוק האם הרכב בו הוא נוהג הוא תקין, שמיש ובעל הרשאה לנסוע בכבישים היא דרישה סבירה וראויה".

עוד נקבע כי בשונה ממשטר "האחריות המוחלטת", מקום שעסקינן בעבירות מסוג אחריות קפידה, ניתן יהא לסתור את היסוד הנפשי דרך הוכחה כי האדם עשה כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה, כאמור בהוראת סעיף 22(ב) לחוק העונשין; וכי די בבירור קצר עם בעל הרכב לצורך העניין כאשר אין זו הטלת דרישה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

בענייננו, לא ניתן ללמוד מהבקשה כי המבקש ערך בירור כלשהו עם בעל הרכב לגבי תקינות הרכב.

לפיכך, משלא הציג המבקש ראיות או טענות שיש בהן כדי לרדת לשורש העניין וללמד על בדבר קיומו של פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה אין מקום להיעתר לבקשה (ראה רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (ניתן ביום 25.03.2018)).

בשולי ההחלטה, ובזיקה לטענת הנאשם לפיה לא היה מקום לשפוט אותו בהעדר מקום שמדובר בישיבה ראשונה, אני רואה לנכון לציין כי לא קיים כל פגם חוקי בשפיטת נאשם שלא התייצב לדיון בענייננו, אף אם דובר באי התייצבות ראשונה. בתי המשפט לתעבורה עמוסים לעייפה, מקרי אי ההתייצבות לדיונים הם רבים, ואף רבים מדי, ואין לנאשם זכות קנויה לדחות את הדיונים בעניינו עד אשר יואיל בטובו להתייצב לדיונים.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ד חשוון תשפ"ה, 25 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.