החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 42250204791, בגין עבירת נהיגה ברכב אשר לגביו יצאה הודעת אי שימוש, מיום 14.04.25 שנמסר במעמד ביצוע האכיפה ובו זומן הנאשם ליום 15.07.25. המבקש חתום בחתימת ידו על הזימון הנ"ל. גזר הדין ניתן במועד זה בהיעדר התיצבות.

המבקש טען כי לא התייצב לדיון בשל תקלה ביומנו. עת רשם את מועד הדיון ביום 15.09.25 ולא 15.07.25. לעניין זה נקבע אך לאחרונה בעפ''ת (חי') 23318-02-25 (כבוד השופט אריאלי) כי אין בטענת בלבול או שכחה כדי לבסס חשש לעיוות דין וכן אף לא טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו (ראו רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל, 02.10.2003, פסקה 8).

באשר לעיוות הדין, טענותיו של המבקש אינן מצביעות על פוטנציאל ממשי כנדרש ולמעשה נטענו בעלמא וללא תימוכין, היות שכלל לא צורפו אסמכתאות לא לגבי הטענה כי הפגם תוקן, האיסור ברכב הוסר ואף לא לתמיכה בטענת הנכות של בני המשפחה.

נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007). "מן המפורסמות כי אמצעי תיקון וצבירת ניקוד, אין בהם כדי לבסס חשש כאמור". עפ"ת (חי') 21062-03-23 רחמים (עציר) נ' מדינת ישראל (24.05.23).