החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המדובר בדו''ח מספר 90523784198, בגין עבירת מהירות מיום 23.04.22. דו''ח מסוג הזמנה לדין בו זומנה הנאשמת ליום 29.11.23. הדיון נדחה ליום 24.06.24 ובשל היעדר ראיית זימון כדין נדחה בשנית ליום 11.02.25. למועד זה זומה הנאשמת במסירה אישית באמצעות נציג משטרת ישראל וראה אישור מסירה סרוק ומסומן ת/1, הנושא חתימת ידה. גזר הדין ניתן במועד זה בהיעדר התיצבות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המבקשת טענה כי לא התייצבה לדיון בשל "טעות אנוש" בהניחה כי הדיון קבוע ליום 12.02.25. לעניין זה נקבע אך לאחרונה בעפ''ת (חי') 23318-02-25 (כבוד השופט אריאלי) כי אין בטענת בלבול או שכחה כדי לבסס חשש לעיוות דין וכן אף לא טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו (ראו רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל, 02.10.2003, פסקה 8).

באשר לעיוות הדין, המבקשת לא פירטה סיבה המצדיקה היעתרות לבקשתה.

נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007).

על כן, הבקשה נדחית.