1

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ביום 03.04.22.

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי הזימון לדיון מעולם לא התקבל במענו.

בנוסף, המבקש מפנה לכשלים בדוח, אשר לדידו, מצדיקים קבלת בקשתו.

המשיבה התנגדה, וזאת מאחר שהבקשה הוגשה בחלוף המועד הנקוב בדין.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להתקבל.

2

המבקש טוען כי מעולם לא זומן לדיון ולא עלה בידי המשיבה לסתור טענה זו, זאת לנוכח היעדר אישור מסירה של הזימון. לפיכך, חזקת המסירה הנקובה בתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, לא התגבשה.

זאת ועוד, המבקש מפנה לכשלים, אשר לדידו עולים כדי חשש לעיוות דין שייגרם ככל שפסק הדין יוותר על כנו.

המשיבה, בתגובתה, לא התייחסה לטענה זו כלל, אלא הסתפקה בטענה לפיה הבקשה הוגשה בחלוף המועד הנקוב בדין, ומשכך דינה להידחות.

לעניין טיעון המשיבה לפיו הבקשה הוגשה בחלוף המועד הנקוב בדין, יצויין כי לתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה של פסק הדין, על גביו נרשם השם "אודט" והעילה "סירב לקבל".

המבקש לא התייחס בבקשתו לאישור מסירת פסק הדין וטען כי נודע לו על פסק הדין לראשונה לאחר פניית המרכז לגביית קנסות.

מכאן- המועד הנקוב בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, חלף, אלא שאין בכך כדי לרפא את הפגם הראשוני של אי זימון המבקש לדיון כדין.

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת א. אלון בעפ"ת 7946-10-15 לוי נ' מדינת ישראל:

"משעלה כי המערער לא קיבל לידיו את ההזמנה למשפט בו הורשע, הרי שלא ניתן היה לשפטו בהעדרו. בנסיבות אלו הפגם הינו בהליך הראשוני וכל ההליכים האחרים אין בהם כדי לרפא הפגם הבסיסי באי המצאה".

לכך יש להוסיף את טענת המבקש, אשר לא נסתרה ע"י המשיבה, לעניין עיוות הדין.

לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על ביטולו של פסק הדין שניתן בהיעדר ביום 03.04.22.

קובעת להקראה ליום 27.11.22 בשעה 10:30.

ההחלטה תומצא לצדדים.

3

ניתנה היום, י"א אלול תשפ"ב, 07 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.