בפני בקשה לבטול פסק דין שניתן בהיעדר ביום 21.2.23 בגין עבירה של..נהיגה במהירות מופרזת 168 קמ"ש במקום 110 קמ"ש .

המאשימה מתנגדת לבקשה.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לא מצאתי צידוק לקיום דיון במעמד הצדדים.

סעיף 130 לחסד"פ קובע את הכללים להגשת בקשה לבטול פס"ד שניתן בהיעדר ( עיין גם עמדת בית המשפט עליון ברע"פ 1044/17 הרון נ' מדינת ישראל ].

ב"כ המבקשת ידע על הדיון אך בחר שלא להתייצב.

יודגש כי מועד קודם שהיה קבוע ליום 20.12.22 נדחה לבקשת ב"כ המבקשת. בקשה נוספת לדחיית מועד שהוגשה ב 15.2.23 נדחתה .

ראשית, משנענה בית המשפט לדחיית המועד הראשון היה על הסניגור להיערך למועד השני ולא לצאת מתוך הנחה, שבקשה נוספת לדחיית מועד תענה גם כן. הגשת בקשה אינה נותנת לגיטימציה להעדר מדיון.

משהוגשה בקשה היה על הסנגור להתחקות אחר גורלה.

טענת הסנגור כלפי המאשימה ( סעיף 16 לבקשה ) תמוהה ומוטב שלא היתה מועליית. נראה כי הסנגור התבלבל בין חובתו כלפי המבקשת לבין חובות המאשימה.

בהיעדר התייצבות לדיון היתה שפיטה בהיעדר מכוח סעיף 240 לחסד"פ.

אין סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות ( עיין: רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ מ"י ).

השיקולים הנוגעים להגשת בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר והתכלית שבבסיס סעיף 240 לחסד"פ, נדונו ע"י בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ מ"י , ורע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ. סאלם (25.3.18).

המפורט בבקשה דנן לרבות בסעיף 14 לבקשה אינו עונה לדרישות הפסיקה.

אין הגנה לגופו של ענין.

אין בנימוקי הבקשה כדי להביא לבטול הרשעה ולהניע את ההליך הפלילי מחדש.

העונש שהוטל הולם את העבירה והסיכון הפוטנציאלי הטמון בה. יש לזכור, כי ככל שמהירות הנסיעה גבוהה יותר לנהג קשה יותר להגיב לנעשה בדרך בהשוואה לנהג הנוהג במהירות המותרת.

אין עיוות דין .

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשפ"ג, 03 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.