1

בפני בקשה לבטול פסק דין שניתן בהעדר כדין ביום 10.1.17.

המאשימה מתנגת לבקשה, ובצדק.

מועד הדיון נקבע בנוכחות הנאשם.

בדיון מיום 2.11.16 טען הנאשם כי יש לו קושי להביא לבית המשפט את הנהג הנטען, על כן סייע לו בית המשפט ע"י מתן החלטה להפיק הזמנה לעד שנטען כי נהג לצורך מסירה באמצעות הנאשם.

היה על הנאשם לבצע את מסירת ההזמנה לידי הנהג הנטען ולוודא התייצבותו בנוסף להתייצבותו שלו.

בית המשפט לא פטר את הנאשם מהתייצבות, ומשבחר לא להתייצב, רואים אותי כמי שמודה .

הנטל על הנאשם להוכיח מי נהג ולא די בעלאת טיעון בעלמא.

לצורך הוכחת הטענה היה על הנאשם להתייצב לדיון שנקבע לשמיעת ראיות ליום 10.1.17.

משלא עשה כן נשפט בהעדר, כדין.

סעיף 240 לחסד"פ נקבע ע"י המחוקק מטעמי מדיניות משפטית ויעילות דיון [ עיין : רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ מ"י, הרכב: הש' א. ברק, הש' ת. אור, הש' א. מצא, 2.10.03).

2

בית המשפט קבע בעבר כי טענת אחר נהג אינה בהכרח מובילה למסקנה על עיוות דין ( עיין:...

רע"פ 8626/14 מוחמד סמארה נ' מ"י, כב' הש' א. שהם (10.2.15), רע"פ 2340/15 יניב דב חיים קליין נ' מ"י, כב' הש' ח. מלצר (18.5.16)].

גם העובדה שהנאשם כפר בעבר אין בה כדי להביא בהכרח להנעת ההליך מחדש. זכות הגישה לערכאות אינה אבסלוטית, משבחר לא להתייצב למועד שנקבע להוכחות רואים אותו כמודה ( עיין:

רע"פ 2349/07 שי דרור נ' מדינת ישראל, כב' הש' ס. ג'ובראן (17.4.07).

העונש שהוטל הולם את העבירה.

אין עיוות דין בנסיבות.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ז, 23 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.