החלטה

בפני בקשה להחזר הוצאות.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לפיו ביום 26.01.23 נהג ברכבו ובהתקרבו למעבר חציה לא עצר כאשר רכב אחר בנתיב אחר עצר לפני מעבר החציה. המבקש כפר וטען כי באירוע נכחה שוטרת נוספת שהיתה מעורבת אך פרטיה לא הופיעו כלל בדו"ח. הנאשם הכחישה הדבר ולאחר בחינה מחודשת של האירוע, החליטה לחזור בה מכתב האישום בעוד המבקש דרש החזר הוצאות.

דיון והכרעה:

ההלכה היא כי לא כל זיכוי יזכה נאשם בהוצאות הגנתו. מדובר בסמכות חריגה ששמורה למקרים שבהם מלכתחילה אין יסוד לאשמה והמאשימה פעלה בחוסר סבירות קיצוני, באופן רשלני, בזדון או באי סבירות מהותית בהגשתה כתב אישום (ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל פ"ד מח (5) 794; ע"פ 1382/00 בן אוריה נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 714; ע"פ 1042/13 קקון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.6.14) ; ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] 15.1.13); תת"ע 3334-09-10 (תעבורה קריית גת) מדינת ישראל נ' אלדן תחבורה בע"מ [פורסם בנבו] (20.1.11), תת"ע (תעבורה מרכז) 10934-11-18 מדינת ישראל נ' שלמה גלפרין (נבו 12.3.2020)).

בענייננו:

לא מצאתי כי מעשי המשיבה גובלים באחד מאופני הפעולה דלעיל. המשיבה הסתמכה בעיקר על דוח הפעולה של השוטרת, מזכר וסרטוני מצלמת גוף ובעקבותיהם הגישה כתב אישום.

בשלב ההקראה מיום 27.09.23 כפר המבקש במיוחס לו ובתחילת דיון ההוכחות ביום 19.10.25, החליטה המשיבה לחזור בה לאחר בחינה מחודשת של האירוע ועיון בסרטון החדש שהוצג בפניה. לעניין הסרטון, הרי שלא היה בידי המשיבה לבחון אותו קודם שכן שלב ההקראה אינו מיועד לבחינת הראיות ולכן נבחן הוא בדיון הראשון בו נכח המבקש לאחר מכן.