החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המדובר בדו''ח מספר 14217113548, בגין עבירת נהיגה כשרישיון נהיגה פקע למעלה משנתיים ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח, מיום 19.08.23.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

באשר למסירה, המדובר בדו''ח שנמסר למבקש במעמד האכיפה ובו זימון לדיון ליום 19.11.23. הדיון המקורי נדחה ליום 10.06.24. מעיון בנט המשפט, עולה כי הזימון למועד הדיון החדש נמסר ביום 24.11.23 לידי הנמען הרשום. לפיכך בוצעה מסירה כדין.

באשר לעיוות הדין, טענותיו של המבקש אינן מצביעות על פוטנציאל ממשי כנדרש ולמעשה נטענו בעלמא וללא תימוכין, היות שכלל לא צורפו אסמכתאות. נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007).

טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו. (רע"פ 8427-17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם, 25.03.2018). כן נקבע כי אין בטענת הכפירה כדי להצדיק היעתרות לביטול פסק דין. (רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, פסקה 5).