5. עיינתי בבש"פ 6695/11, שהפנתה אליו ב"כ המשיבה, שעניינו תצלומים דיגיטליים של איבריה המוצנעים של המתלוננת שהינה קטינה - שם נקבע, בין היתר: "כל אלו מבטיחים את זכותו של נאשם לעיון בחומר החקירה האינטימי, למשך זמן, ובתנאי עבודה סבירים ומקובלים. עד היום, על פי דברי ב"כ העוררת, לא הוצאו תמונות הנוגעות לעבירות מין מחוץ לגדר המכון, פסקי הדין של בית משפט מחוזי שהוגשו... הם עסקו בתמונות של מנותחים לאחר מותם. נהלי המכון המשפטי משקפים איזון ראוי בין זכות הנאשם לעיין בחומר חקירה רגיש לבין זכות נפגעת העבירה להגנה על פרטיותה. אין בנסיבות המקרה דנא כדי להצדיק סטייה מאיזון זה, ודאי כאשר עסקינן בקטינה." המקרה שבפניי שונה. הטעמים שעמדו בקבלת הערר של המדינה, לא מתקיימים בענייננו. (ראה עמ' 9, פיסקה 6, 7 להחלטת בית המשפט העליון)

6. לאחר ששקלתי את עמדות ב"כ הצדדים ושמתי לנגד עיניי את ההחלטות השיפוטיות בבקשות דומות, כמפורט בסעיף 4 לעיל, החלטתי להיעתר לבקשת ההגנה, כדי שלא לפגוע בהגנת הנאשמת.

7. אשר על כן, על המכון לרפואה משפטית, להעביר לידי ב"כ המאשימה עבור המומחה מטעם ההגנה, העתק הדיסק בו תמונות הנתיחה שלאחר המוות של המנוח, כאשר הדיסק המקורי יישאר בידי המכון. הדיסק יישמר בסנגוריה הציבורית או אצל המומחה מטעמם, בתנאים שיבטיחו שמירה על סודיות מלאה, במובן זה שלא ידלוף כל חומר מהדיסק לכל גורם חיצוני, וכל מידע שבדיסק הנ"ל, ישמש אך ורק לצורך הכנת חוות הדעת ולצורך ניהול המשפט.

8. כמו כן, הנני מורה לסנגוריה הציבורית, להבהיר גם למומחה, על אף שהדבר ידוע לו, את החובה לשמור בסודיות כל החומר הנ"ל, ולא לאפשר עיון בו לאף גורם אחר שלא באישור בית המשפט.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ז' סיון תשע"ג, 16 מאי 2013, בהעדר הצדדים.