4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לדחות את הבקשה. שני טעמים חלופיים עשויים להצדיק את ביטולו את פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם: הראשון, מתן טעם סביר לאי התייצבות הנאשם; השני, הותרת פסק הדין נגד נאשם על כנו תסב לנאשם עיוות דין. במקרה זה לא שוכנעתי בהתקיימות מי מן הטעמים הנ"ל. הנאשם ידע על הדיון בעניינו וידע כי על מנת להתייצב לדיון הוא זקוק לשירותי תחבורה ציבורית והיה עליו להיערך לעניין מבעוד מועד; הן מבחינה כספית והן מבחינת מציאת סידור לבנו. לא בכדי מציין ב"כ הנאשם עצמו בסעיף 9 לבקשה כי התנהלותו של הנאשם מצביעה על מידה גבוהה של אדישות. על כן אינני יכול לקבוע כי קיים טעם סביר לאי התייצבות הנאשם. זאת ועוד: מכיוון שהנאשם ידע כי הוא חייב להתייצב לדיון היה הוא יכול להניח במידה גבוהה של וודאות כי יינתן נגדו, בו ביום, פסק דין עקב אי התייצבותו. הנאשם אינו נותן הסבר סביר מדוע המתין כשנה וחצי עד שהגיש בקשה לביטול פסק הדין. הטענה הסתמית כי הנאשם מנסה לערוך שינוי בחייו אינה יכולה להצדיק איחור כה ממושך ובלתי מוצדק בהגשת בקשה לביטול פסק דין.

הטעם השני לביטול פסק דין הוא גרימת עיוות דין. בקשתו המפורטת של הנאשם נעדרת התייחסות לנסיבותיו הקונקרטיות של האירוע והיא אינה מציינת ולו ברמז מדוע הותרת פסק הדין נגד הנאשם צפויה להסב לו עיוות דין. ממילא לא ניתן לקבוע לאור האמור בבקשה כי הותרת פסק הדין מסבה עיוות דין לנאשם.

5. סוף דבר: שלא הוצג טעם סביר לאי התייצבות הנאשם לדיון, לא הוצג טעם לכך שהותרת פסק הדין צפויה לגרום עיוות דין לנאשם ולא ניתן טעם סביר לכך שהנאשם הגיש בקשה זו כשנה וחצי לאחר שנשפט בהיעדר. בנסיבות אלה אין מנוס מלדחות את הבקשה וכך אני מורה. הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ז' אדר תשע"ז, 05 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.