לפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן בתאריך 30.03.2025 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982.

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של נהיגה כאשר רישיון הנהיגה פקע מעל לשנתיים.

פסק הדין ניתן לאחר שהמבקשת נשפטה בהעדרה. המבקשת זומנה לדיון אך לא התייצבה.

המבקשת קיבלה לידה את ההזמנה וסרבה לחתום. הדיון נקבע לתאריך 30.3.25.

ביום 30.03.2025 ניתן כנגד המבקשת פסק דין בהיעדר התייצבות.

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בתאריך 27.8.25. כחמישה חודשים לאחר הדיון.

טענות הצדדים:

המבקשת טענה שלא התייצבה לדיון מכיוון שהמבקשת סובלת מנכות תפקודית ברמה גבוהה, מוכרת ע"י המוסד לבטוח לאומי ומקבלת קצבת נכות כללית בשל כך. המבקשת טענה למצב רפואי מורכב וצרפה אישור על אישפוז מחודש מרץ ממנו ניתן ללמוד שהיתה באשפוז בין התאריכים 18.03.25-19.03.25. לסיכום, לטענת המבקשת היעדר התיצבות של המבקשת אינו נובע מזלזול בהליך אלא מכפייה של נסיבות בריאותיות ומשפחתיות חריגות ביותר, אשר שללו ממנה בפועל את האפשרות לממש את זכותה להישמע בפני בית המשפט.

לאחר קבלת תגובת המשיבה, הוסיף ב"כ המבקש בכתב טענות נוסף כי המבקשת היתה נתונה לאיומים ממשיים מצד בעלה לשעבר, תושב השטחים, אשר התבטאו בפגיעה חמורה בתחושת הביטחון האישי שלה, עד כדי היותה כלואה בבית וללא יכולת ממשית לצאת ולהתיצב לדיון. לדברי ב"כ המבקשת טען שהמבקש הגישה תלונה במשטרה בעניין אך לא צרפה מסמך.

לאור האמור, מבקשת המבקשת לבטל פס"ד בהיעדר ולהישמע בפני בית המשפט.

המשיבה התנגדה לבקשה.

לטענת המשיבה, בתאריך 15.01.2025 המבקשת קיבלה את אישור המסירה לידה וסירבה לחתום עליו.

כמו כן לטענתה, הנסיבות האישיות המפורטות אינן מצדיקות את ביטול פסק הדין. בנוסף נטען, שהמבקשת זומנה ליום 30.03.2025 בעוד ששוחררה מאשפוז ביום 19.03.2025.

לאור האמור המשיבה התנגדה לבקשה.

דיון והכרעה:

סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 מאפשר לדון אדם בהיעדר בכתב אישום מהסוג בו הורשע הנאשם, וקובע חזקה כי אם הוזמן ולא התייצב בבית המשפט יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו, וכי בית המשפט רשאי לדונו בהיעדר.

סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 מאפשר הגשת בקשה לבטל את פסק הדין.

השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים:

האחד - סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש להתייצב לדיון.

השני - אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

ראו בין היתר דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03),

פסקה 8.

אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18).

בעניינה של המבקשת, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הצדדים.

המבקשת זומנה כדין לדיון.

המבקשת לא התייצב לדיון.

אישור המסירה נמצא בתיק בית המשפט במועד הדיון. האישור הנו אישור מסירה תקין. לכן יש לראות במבקשת כמי שזומנה לדין ובחרה שלא להתייצב.

לכן יש לראות במבקשת כמי שהוזמנה ולא התייצבה בבית המשפט.

טענה על אי התייצבות בשל אלימות מצד הגרוש.

בהתייחס לטענת המבקשת להיעדר התייצבות בשל אלימות מצד הגרוש, לא הוצגה כל ראיה או אסמכתא רלוונטית לעניין. כמו כן לא הוצג אישור על הגשת תלונה למשטרה.

המבקשת לא מסרה מתי הייתה כלואה או במצוקה ומתי הוסרה המניעה. מדובר בטענה כללית שאינה נתמכת בראיות ואפילו לא בתאריכים. לכן לא ניתן לתת משקל לטענה כללית ללא כל פירוט.

טענה ביחס למצבה הרפואי של המבקשת.

המסמכים הרפואים שצורפו אינם מראים כי המבקשת הייתה מאושפזת במועד הדיון ולא הוצגו מסמכים כלשהם לענין טענת נכות תפקודית ברמה גבוהה. אמנם למבקש בעיות רפואיות, אך לא הוכח כל קשר בין מצבה הרפואי לבין אי התייצבותה לדיון בתאריך 30.03.2025.

אין חשש לעיוות דין;

המבקשת לא העלתה כל טענה ביחס לחשש לעיוות דין.

בנוגע לטענה כי יגרם למבקשת עיוות דין אם לא יינתן לה יומה, כפי שנקבע ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18):

" על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

עוד נקבע כי על המבקשת להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18).

במקרה זה, המבקשת לא טענה טענות מהן ניתן ללמוד כי מדובר בהרשעת שווא ולכן אין חשש לעיוות דין.

שיהוי מעל ל 30 יום.

פסק הדין ניתן בתאריך 30.03.2025 אך הבקשה הוגשה רק בתאריך 27.08.2025 כ - 5 חודשים ממועד פסק הדין. בסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 נכתב כך: "לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

במקרה זה מדובר בשיהוי ניכר מעבר ל 30 הימים.

בענינינו המבקשת ידעה על מועד הדיון ולכל הפחות היתה צריכה להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין בסמוך לאחר הדיון אם ידעה שלא התייצבה מפאת נסיסות שפרטה.

בית המשפט העליון התייחס בע"פ 73/81מדינת ישראל נ' אילן זלכה. פ"ד לה(4) 832, לסוגיה של עצימת עיניים לעניין ידיעה על פסילה על תנאי. במקרה שם הנאשם לא היה מיוצג, ידע שמתנהל כנגדו הליך אך לא ידע על תוצאות ההליך. בית המשפט קבע כי "חזקה על נאשם אשר לא הופיע, כי יתעניין בדיעבד במה שקרה במשפטו, על-ידי פניה למזכירות בית המשפט, שאינה גוזלת הרבה מזמנו"

אין לבית המשפט ידיעה מתי נודע למבקשת על פסק הדין, אך מאחר והמבקשת ידעה על הדיון, היה עליה להגיש את הבקשה לכל הפחות בתוך תקופת 30 הימים ממועד פסק הדין.

לאור האמור לא מצאתי הסבר מניח את הדעת באי הגשת בקשת דחייה ובשיהוי בהגשת הבקשה רק בתאריך 27.08.2025 כאשר פסק הדין ניתן בתאריך 30.03.2025.

סופיות הדיון:

בית המשפט מחויב לתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ראה בעניין זה ע"פ (באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07).

לאור האמור;

משלא שוכנעתי כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותה של המבקשת לדיון;

משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקשת עיוות דין במידה ולא יינתן לה יומה;

לאור עקרון סופיות הדיון;

לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד אלול תשפ"ה, 07 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.