תחילה יודגש כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר של כ-4 שנים מסד הזמנים הקבוע בחוק כאשר די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה על הסף. בעניין זה ראה קביעותיו של בית המשפט העליון ברע"פ 7714/23 מדינת ישראל נ' מוטי אונגר (9.11.2023) לפיהם שיהוי לבד יכול להוות טעם מספיק לדחיה הבקשה להארכת מועד להישפט (כוחם של הדברים יפה גם בענייננו). יודגש כי מעיון בתיק בית המשפט עולה כי פסק הדין הומצא למבקש עוד ביום 1.12.2021 וחזר בציון "לא ידוע במען", כאשר לא ניתן כל הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, ועל כך בהמשך.

הגם שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, בחנתי את טענות המבקש לגופו של עניין, והגעתי לכלל מסקנה כי אין בטענותיו כדי להצדיק את קבלת הבקשה וביטול פסק הדין.

לגופו של עניין, טענת המבקש כי לא קמה חזקת מסירה, דינה להידחות. המבקש קיבל לידיו את ההזמנה לדין, כבר במעמד רישום הדו"ח, לפיכך זומן כדין. אכן, תחילה זומן המבקש ליום 1.3.2021 אך הישיבה נדחתה מטעמי בית המשפט ע"י כבוד השופט הבכיר בכר, אולם מקום שהמבקש זומן כדין לישיבת 1.3.2021 והוא ידע כי צפוי להתקיים משפט בעניינו, לא נהיר מדוע לא טרח לעקוב אחר ההליכים המשפטיים בעניינו. הזימון לישיבת 1.3.2021 מהווה לכל הדעות זימון כדין, ועל סמך זימון זה ניתן היה לשפוט את המבקש בהעדרו בישיבה הנדחית; ראה לעניין זה עפ"ת 35244-01-24 טל אבירם נ' מדינת ישראל, שם נקבע כי:

"בהעדר התייצבות המערער לדיון שהתקיים, בית המשפט קמא רשאי היה לדון אותו בהעדרו. לעניין זה אין נפקות אם הכרעת בית המשפט קמא תינתן בדיון אליו המערער לא התייצב, או במועד מאוחר יותר".

אדגיש כי בסעיף 7 לבקשה נטען כי למבקש לא נמסר כל זימון וזאת מאחר ששהה בתקופת מאסר, אולם מאישור השהייה אשר צורף לבקשה, וכן מהאסמכתא שצרפה המשיבה בדבר רשימת כליאות, עולה כי המבקש נאסר ביום 9.11.2021 ואילו הדיון בעניינו היה כאמור ביום 21.10.21 ולכן לא נהיר מה לשהייתו של המבקש בבית סוהר לבין אי התייצבות לדיון.

מעבר לנדרש אציין כי ב"כ המבקש טענה כי אישור המסירה המתייחס לישיבת 21.10.2021, אינו תקין בשל חוסרים מהותיים; ב"כ המבקש טענה כי אישור המסירה חסר חתימה של הנמען - ולא היא, על גבי אישור המסירה מתנוססת חתימתו של הנמען; נטען כי אי רישום שם האב מהווה טעם לפגם שכן שמו של המבקש נפוץ, אולם דומה כי נעלם מעיני ב"כ המבקש כי אישור המסירה כולל את ת.ז. של המבקש, כאשר לכל הדעות עסקינן בפרט ייחודי המספיק לזיהוי. אף הטענה כי מספר תיבת הדואר מחוק אינה מחזיקה מים שכן בהתאם לסעיף 3 לנוהל 03-02 בעניין "המצאה ומסירת כתבי בית דין", "...אין לשלוח דברי דואר רשום לכתובות שהן ת.ד", לפיכך כחלק מהנוהל ת.ד נמחקת. אם כך, אישור המסירה חזר בציון "לידי הנמען הרשום", ביום 9.3.2021, וכלל פרטים מלאים של המבקש, לרבות מספר תעודת זהות, כתובת, חתימה ושם של פקיד הדואר בצד תאריך. לפיכך לא עלה בידי המבקש להפריך את "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974 לפיה:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

(ההדגשה אינה במקור)

באשר לטענה בדבר עיוות דין, הרי שגם טענה זו דינה להידחות.

המבקש כלל לא העלה טענה לפיה הוא כופר בביצוע העבירה, כל שטען היה כי העונש שהוטל עליו חורג באופן קיצוני ובלתי מידתי ממדיניות הענישה הראויה. בכל הכבוד, אין לטענה זו על מה שתסמוך;ראשית לא הוצגו בפני מקרים אחרים שבהם מדניות הענישה הייתה מקלה יותר באופן משמעותי, ושנית לחובת המבקש עבירה דומה. ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.03.2018) נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה;המבקש לא עשה כן.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

בשים לב לנימוקים בעטיים נדחתה הבקשה, אני מורה על חיוב המבקש בהוצאות על סך 500 ₪. את הסכום האמור יש לשלם תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תשפ"ה, 12 יוני 2025, בהעדר הצדדים.