אציין תחילה כי טענת המבקש כי לא קמה חזקת מסירה, דינה להידחות שכן עיון באישור המסירה אשר צורף לכתב האישום מעלה כי נשלחה למבקש הזמנה לדיון אשר חזרה בציון "לא נדרש", ביום 10.1.2025, דבר המהווה אינדיקציה להמצאה כדין (ראה עפ"ת 34799-04-22 אסד טבאש נ' מדינת ישראל).

בעניין זה אציין כי אדם אשר בוחר במודע לא לאסוף דבר דואר אשר נשלח אליו, אינו יכול להעלות טענות בדבר אי ידיעתו תוכן דבר הדואר. עוד אוסיף כי אישור המסירה, כולל פרטים מלאים של המבקש, לרבות מספר תעודת זהות, כתובת, ת"ד, חתימה ושם של פקיד הדואר בצד תאריך. בהקשר זה אדגיש כי מקום שטוען המבקש לפגמים באישור המסירה, אזי מצופה היה ממנו לפנות לרשות לדואר ולברר את נסיבות אי מסירת הדו"ח והימנעותו מלקיים בירור ראשוני יש בה כדי לפעול לחובתו; יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בעפ"ת 10086-11-21 גאווי נ' מדינת ישראל:

"אין חולק כי המערער לא נקף אצבע ולא פנה לברר בדואר ישראל את הנסיבות של אי מסירת הדוחות לטענתו. הימנעותו על המערער לקיים בירור ראשוני, יש בה כדי לפעול לחובתו ולחובת גירסתו כי הדוחות לא נמסרו לידיו. הטענה כי אישור המסירה חסר פרטים, אין בה כדי לכפר על המחדל של המערער ומשמעויותיו".

באשר לטענת המבקש לפיה אישור המסירה חתום על ידי אדם העונה לשם מוחמד ואשר אינו מוכר לו, הרי שנראה כי המבקש נפל לידי כלל טעות, שכן האישור אליו מתייחס המבקש בבקשתו, אינו נושא על גביו תאריך ושעה של הדיון, ואין זו ההזמנה לדין עליה הסתמך בית המשפט עת שפט את המבקש בהעדרו.

לאור על האמור לעיל, לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומה של נסיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון ולא עלה בידו להפריך את "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974 לפיה:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

(ההדגשה אינה במקור)

באשר לעילת עיוות הדין, הרי שגם עילה זו אינה מתקיימת בענייננו.

המבקש טען כי אחר נהג ברכב אולם לא הצביע על זהותו של אותו אחר;כל שטען כי הרכב נמצא בשימוש עובדיו. יצוין כי במקרים בהם צורף תצהיר מטעם אדם אחר, הדבר לא היווה עילה לקבלת הבקשה להארכת המועד להישפט, בעניינו מקום שהמבקש כלל לא הצביע על זהות האחר אשר נהג, אי הוכחת עיוות דין הינה מקל וחומר, ראה עפ"ת 66594-03-24 דילן נ' מדינת ישראל, שם נקבע כך:

"באשר לטענה של עיוות דין, אני תמים דעים עם בית-משפט קמא כי טענה שנהג אחר נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, וגם כאשר טענה זו מגובה בתצהיר שבו הנהג האחר מודה בביצוע העבירה, לא הצדיקה על-פי הפסיקה הארכת מועד להישפט, ראו לעניין זה גם בפסק דין רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת-ישראל, וכן פסק דין סאלם".

(ההדגשה אינה במקור)

כן ראה רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל (28.11.2013), שם נקבע כי טענת נאשם כי אדם אחר נהג ברכב אין בה כדי לבסס עיוות דין.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, א' סיוון תשפ"ה, 28 מאי 2025, בהעדר הצדדים.