לאחר שעניינתי בנימוקי הבקשה ותגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.

ההזמנה לדין וכתב האישום נמסרו לידי המבקש במעמד ביצוע העבירה. על גבי ההזמנה לדין צוין מפורשות מועד הדיון, שעת הדיון והמבקש חתום על גבי הזמנה זו. הווה אומר לא יכול להיות חולק על כך כי המבקש ידע על מועד הדיון.

טענת המבקש בדבר קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון דינה להידחות; המבקש אמנם טען כי העביר את הייצוג לעו"ד פדאא עבד אלגני מכפר נחף על מנת שזה יתייצב לדיון וידחה את הדיון בשמו, אולם לאחר מתן החלטה המורה על העברת הבקשה לעו"ד פידאא עבד אלגני לקבלת תגובתו, הפלא הפלא, נמסרה הודעה לפיה כלל לא קיים עו"ד בכפר נחף העונה לשם פידאא עבדאלגני, אם כי עסקינן באדם פרטי, עימו שוחח המבקש טלפונית דרך חבר. עינינו רואות כי המדובר בהטעיה אקטיבית של בית המשפט וטוב היה עושה המבקש אילו היה נמנע מזאת. לא נהיר הכיצד המבקש חותם על תצהיר לפיו העביר את הייצוג לעו"ד על מנת שזה יתייצב מטעמו בבית המשפט, אולם מאוחר יותר מודיע כי עסקינן באדם פרטי, האם אין המבקש יודע כי הוא כלל לא חתם על יפוי כח המסמיך את אותו עורך דין לכאורה להופיע מטעמו? האם לא הסדיר המבקש את הייצוג עובר למועד הדיון? האם לא שוחח עם אותו אדם אודות שכר טרחתו? האם אותו פידאא עבדאלגני הנחזה להיות עורך דין מתנדב לייצג נאשמים בבית משפט? הרבה מאד סימני שאלה סביב גרסתו של המבקש, ותשובה אחת קיימת: המבקש אינו דובר אמת וכל מטרתו הינה התחמקות מהליכי שפיטה וניסיון נואש לבטל את פסק הדין אשר ניתן בהעדרו. לחיזוק מסקנה זו אפנה לאישור המחלה אשר צורף לבקשה, בעוד שהדיון התקיים ביום 03.03.2025, אישור המחלה הונפק רטרואקטיבית ביום 27.03.202 ולא יכול להיות ספק כי כל תכליתו של אישור זה הינו לשרת את בקשת המבקש לבטל את פסק הדין אשר ניתן בהעדרו; למעלה מן הצורך אציין כי אישור המחלה אינו תקף עבור מוסדות משפטיי (לעניין חוסר היכולת לייחס משקל לאישור מחלה רטרואקטיבי ראה עפ"ת 67199-08-21 ברק וקנין נ' מדינת ישראל).

בנסיבות, המבקש זומן כדין ולא הצביע על כל סיבה מוצדקת אשר מנעה להתייצב לדיון.

באשר לטענה בדבר עיוות דין, הרי שגם טענה זו דינה להידחות.

המבקש מלא טענות כרימון: המבקש טען תחילה כי השוטר נסע לפניו ולפיכך לא יכל להבחין בו משתמש בפלאפון, דובר ביום חורפי דבר המקשה להבחין בעבירה, השוטר לא שמר על קשר עין. עיון בנסיבות ביצוע העבירה כפי שתועדו, מצביע על כך שהחלון של המבקש היה פתוח, השוטר נסע במקביל אליו, מה גם שאין מניעה להבחין בביצוע העבירה דרך מראות הניידת, גם אם רכבו של השוטר אכן נסע לפני המבקש. יתרה מזאת, בהתאם לנסיבות תיאור העבירה, השוטר המשיך ודלק אחרי רכבו של המבקש מיד עם פנייתו ימינה. באשר לטענת המבקש כי השוטר נסע בניידת סמויה הרי שהשוטר ציין ברחל ביתך הקטנה כי הוא הפעיל "כחולים" טרם כרז למבקש לעצור את רכבו. הווה אומר עסקינן בדו"ח מפורט, מה גם בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט אמור לבחון את כל המסכת הראייתית אשר הונחה בפניו, בעניין זה אפנה לעפ"ת 26770-11-23 ג'ומעה נ' מ"י, שם נקבע כי:

"בית המשפט בשלב זה, אינו נדרש לפתוח את מסכת הראיות, שכן מדובר בבחינה שנעשית לאחר מתן גזר הדין, וכאשר למערער כבר ניתן יומו בבית המשפט, אך הוא בחר (לטענתו בשל בלבול ביומן) שלא לנצל את יומו".

אם כך, המבקש לא הציג ראיות או טענות שיש בהן כדי לרדת לשורש העניין וללמד על בדבר קיומו של פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה, ומשכך לא ניתן לקבוע כי קיים חשש לעיוות דין.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

בשים לב לנימוקים אשר הביאו לדחיית הבקשה, אני מורה על חיוב המבקש בהוצאות משפט על סך 750 ₪ אשר ישולמו לטובת אוצר המדינה תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, ח' ניסן תשפ"ה, 06 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.