החלטה

לפני בקשה לביטול גזר דין שהוגשה ע"י המבקש ביום 24/11/24, בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן החלטה בבקשה. עוד עתר המבקש לקביעת מועד דיון חדש במעמד שני הצדדים בבקשה.

ביום 24/11/24 ניתנה החלטה לפיה על המשיבה להגיב לבקשה זו תוך 30 יום וכן הוריתי על עיכוב ביצוע גזר הדין מיום 14/11/24 עד למתן החלטה סופית בבקשה.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה לביטול גזר הדין אשר ניתן ביום 14/11/24 ותגובת המשיבה מיום 24/12/24, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מקובלים עליי דברי ב"כ המאשימה בתגובתה, בפרט כאשר המבקש בעצמו צירף את טופס דחיית הדיון ובו מפורט מועד הדיון באופן ברור וחד משמעי, כל זאת לצד האזהרה כי בהעדר התייצבות יהיה בית המשפט רשאי לדון את הנאשם שלא בפניו.

טענות המבקש לפיהן - הבקשה לדחיית מועד הדיון הינה מטעם ב"כ המאשימה או כי הדיון נדחה כדי לאפשר לב"כ המאשימה לצלם את חומר החקירה, דינן להידחות.

לא זו אף זו, טענת "שכחת" מועד הדיון (כעולה מסעיף 4 לבקשת הנאשם) לא הוכרה ע"י הפסיקה כטעם מוצדק לאי התייצבות לדיון (ראו בהקשר זה: ע"פ 5377/03 ג'מאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.6.2003), וראו גם, רע"פ 3518/15 מלקמו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.4.2017); רע"פ 2673/11 זימנר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.4.2011)).

לאחר עיון בגזר הדין ומשלא הועלה כל נימוק לעניין סיכויי הגנתו של הנאשם, למעט השפעתו האפשרית של גזר הדין על רישיון הנהיגה של המבקש, לא מצאתי כי העונש שהוטל על המבקש חורג מרמת הענישה הנוהגת או שיש בו כדי להחמיר עם המבקש, ומשכך לא מצאתי כי יגרם למבקש עיוות דין המצדיק את ביטול גזר הדין.