החלטה

1. בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין...". במקרה דנן, לא מצאתי כי התקיימה עילה מהעילות האמורות, המצדיקה את קבלת הבקשה.

2. כעולה מאישור המסירה הסרוק בתיק, הזמנה לדין נמסרה לידי המבקש במעמד אכיפת העבירה. למעשה, המבקש עצמו אינו מכחיש את דבר המסירה. לטענתו, לא התייצב לדיון מכיוון שזה חל בתענית אסתר. לדבריו, הגיש באתר האינטרנט בקשה לדחיית הדיון אולם בדיעבד התברר לו כי הבקשה לא נקלטה. המבקש לא צרף כל ראיה להגשת הבקשה. מכל מקום, בהגשת בקשה לדחיית מועד דיון לא די. על המבקש את דחיית הדיון לוודא מבעוד מועד כי בקשתו אמנם התקבלה על ידי בית המשפט וכי מועד הדיון אמנם נדחה. לו היה המבקש מברר את תוצאות בקשתו מבעוד מועד, כי אז היה למד שבקשתו כלל לא הוגשה. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. מכאן, שלא מצאתי סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

3. כמו כן, לא מצאתי כי ביטול פסק-הדין דרוש למניעת עיוות דין. כפי שנפסק ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (נבו, 25.03.18), "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה". המבקש לא הציג טענות הגנה ולא הראה כי קיים סיכוי של ממש לשינוי התוצאה. אדרבא, מהבקשה עולה הודאה בביצוע העבירה, בה הורשע הנאשם. עוד יצוין, כי על המבקש הוטלה ענישה המצויה ברף התחתון של מתחם הענישה.

4. נוכח האמור לעיל ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין.