החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והמאשימה התנגדה לבקשה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

הנאשמת טוענת כי הגישה בעצמה בקשה להישפט, אולם בשל טעות אנוש לא עקבה אחריה ולא בדקה האם נפתח תיק, מתי נקבע מועד דיון, וטוענת כי לא קיבלה זימון לדין.

מעבר לכך שמדובר בטענה כללית ובלתי מפורטת, הרי שעולה מתגובת המאשימה כי הזימון לדין שנשלח לנאשמת חזר בציון "לא נדרש ", ומכאן שהיה על הנאשמת לברר את סטטוס ההליך שאליו ביקשה להישפט.

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי קיים טעם מיוחד המצדיק את ביטול פסק הדין, ולא מצאתי כי נגרם לנאשמת עיוות דין.

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשמת זומנה כדין לבית המשפט ולא הראתה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתה.

ככל שעוכב ביצוע פסק הדין, הרי עיכוב הביצוע מבוטל.