החלטה

הנאשמת עתרה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והמאשימה התנגדה לבקשה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

הנאשמת טוענת כי לא קיבלה את הזימון לדיון והעלתה טענה כלפי אישור המסירה ושמדובר בתא דואר משותף למשפחה ואולי אחד האחים של בעלה לא מסר לה את אישור המסירה.

המדובר בטענה כללית ובלתי מפורטת, אשר הנאשמת אינה מסבירה או מוכיחה. שנית, בכתובת נרשם במפורש מס' ת"ד של הנאשמת.

הנאשמת מוסיפה ומעלה טענה כנגד העבירה, וטוענת כי בנה עושה שימוש ברכב והרכב רשום על שמה כבעלים משותפים המאשימה הגיבה לטענה זו בכך שאכן הנאשמת רשומה במשותף אך דוחות קודמים שנרשמו על רכב זה שולמו על ידי הנאשמת ולבנה של המבקשת רכבים נוספים שבהן הוא עושה שימוש.

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשמת זומנה כדין לבית המשפט ולא הראתה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתה.