כך גם לגבי אישור המסירה של גזר הדין, הנושא את שם הנאשם; מספר הזהות שלו; תיבת הדואר שלו (זיהוי חד-ערכי); חתימת עובד הדואר המוסר ותאריך המסירה. בנוסף, חזר בציון "לידי הנמען הרשום" לצד שמו וחתימתו. די באמור, כמובן כדי להקים את חזקת המסירה.

הנטל להוכיח טענתו של הנאשם כפי שהיא עולה "בין השורות", כי עובד הדואר זייף חתימתו מבלי שידע על כך, מוטל על כתפי הנאשם. לכל הפחות, על מנת לתמוך בטענותיו בעניין זה, היה על הנאשם לערוך בירור ראשוני בסוכנות הדואר הרלבנטית ולהגיש תלונה מתאימה. אין לקבל טענות מעין אלה המועלות בעלמא וללא תימוכין. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט שהם ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם, [פורסם בנבו] פסקה 35 (25.3.2018)):

"כאשר דו"ח העבירה, ההזמנה לדיון, או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות... טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין".

הנאשם טוען כי מבירור שערך במשטרה התברר כי הדו"ח היה בטיפולו של עורך דין אחר. טענה זו לא ברורה, שכן הנאשם הוא היחיד שיכול היה למסור את הטיפול בדו"ח לעורך דין מטעמו (ומשכך לא ברור מדוע היה צריך להיערך בירור בעניין). ממילא, זה מכבר נקבע כי אין בעצם העברת הטיפול בתיק לטיפולו של אחר ואפילו עו"ד מטעמו, כדי לפטור את הנאשם עצמו מחובתו להתייצב לדיון כדין. ר' לעניין זה עפ"ת (ירושלים) 51943-07-23 אבו חרוב (22.1.24):

"כפי שקבע בית המשפט קמא, המערער לא יצא ידי חובתו בכך שמסר את הטיפול בהודעת הקנס למי מטעמו. היה עליו לעקוב ולוודא כי הטיפול הושלם, וכי הבקשה הוגשה במועד (השוו: ע"פ (ירושלים) 4186/09 שמשון נ' מדינת ישראל, 26.04.2009; ע"פ (ירושלים) 2161/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, 29.7.2008). מכל מקום, טעות של הנאשם או מי מטעמו לא הוכרה בפסיקה כעילה המצדיקה הארכת מועד להישפט (רע"פ 5344/23 גלגלי נ' מדינת ישראל, 15.08.2023; רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז (6) 793, 803; רע"פ 8862/21 מסארוה נ' מדינת ישראל, 29.12.2021)".

.

כאמור, הנאשם נשפט בהיעדרו ביום 10.06.24. פרוטוקול הדיון וגזר הדין נמסרו לכתובתו הרשומה ביום 20.06.24, ואישור המסירה חזר גם הוא בציון "לידי הנמען הרשום". ועדין, בחר הנאשם להגיש בקשתו רק ביום 05.05.25 - כמעט שנה לאחר מכן. מעבר לעובדה שמדובר בשיהוי ניכר, על פי הוראות החוק, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר רק 30 ימים מיום שהומצא פסק הדין לנאשם (סעיף 130(ח) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982), זאת לא עשה הנאשם ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. ר' לעניין זה עפ"ת 50287-05-22 סיביליה נ' מ"י (17.6.22):

"עוד אוסיף כי בנסיבות אלה, כאשר המערער לא מסר עובדות כהוויתן לגבי המצאת פסק הדין, הרי שאין מקום להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא לפיה הבקשה לביטול פסק הדין המתבססת על מועד אישור המסירה, הוגשה שלא בסד הזמנים על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, ויש לדחותה".

בחנתי אף את טענותיו של הנאשם בעניין הכשלים הראייתיים, טענות שעיקרן גרסת השוטר אל מול גרסת הנאשם. טענות אלה יכול והיו בעלות משקל, לו היה מתנהל הליך הוכחות ומהימנות השוטר הייתה עומדת למבחן בעת עדותו, אך אין די בהם כדי להצדיק בשלב זה היענות לבקשתו של הנאשם (ר' עפ"ת 36798-04-18 הייתם סבית נ' מדינת ישראל (31.5.18).

עוד יצוין כי כפירתו של הנאשם אינה ברורה נוכח תגובתו בעת רישום הדו"ח: "לא שמתי חגורה כי יצאתי הרגע מהבית ואני ממהר לעבודה", דברים שיש בהם הודיה של ממש במיוחס לו.

אף טענתו של הנאשם כי עונשו חורג מהמקובל, אינה מבוססת. הנאשם נהג ללא חגורה והוטל עליו קנס על סך 400 ₪ (וזאת לאור עברו התעבורתי הכולל גם עבירות דומות). בנסיבות, אין מדובר בענישה החורגת מהמקובל.

לאור כל האמור לעיל, לא התרשמתי כי קיימת הצדקה לאי התייצבותו של המבקש או כי קיים חשש לעיוות דין בעניינו, ולפיכך אני דוחה את הבקשה. פסק הדין מיום 10.06.24 יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ח סיוון תשפ"ה, 14 יוני 2025, בהעדר הצדדים.