החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 11.5 והמאשימה התנגדה לבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

ראשית, בתיק בית המשפט אישור מסירה כדין לכאורה שנמסר בבית הנאשם ביום 8.10.24 לידי אשתו פאטמה. בבקשה הכחיש הנאשם קבלת הזימון, אך זאת באופן כללי, בלא טענה לשיבוש בכתובת, התייחסות לאישור המסירה ובלא ביסוס במסמכים או תצהירים.

יותר מכך, פסק הדין עצמו נמסר באותה כתובת לידי אביו של הנאשם ביום 24.3.25.

לגופו של עניין טען הנאשם כי העבירה התיישנה, אך לא אוכל לקבל טענה זו.

כפי שנפסק לא אחת, חובתה של המאשימה היא לשלוח הודעה לנאשם על העבירה בתוך ארבעה חודשים. המדובר בעבירה מחודש יוני 24' והודעה כזו נשלחה במקרה דנן לכתובתו הידועה באותה עת תוך קביעת דיון לחודש ספטמבר 24'. משלא נמסר הזימון בכתובת הנ"ל, זומן הנאשם בשנית מהכתובת המעודכנת שם בוצעה המסירה כאמור.

ראו בהקשר זה דברי בית המשפט המחוז בעפ"ת 32864-03-25 מעלם: "בפסיקה נקבע לא אחת, כי המועד הקובע, המקים מחסום דיוני מפני המשך ניהול המשפט ובירור האשמה, הוא מועד משלוח ההזמנה לדין, ולא מועד ההמצאה".

עוד ראו עפ"ת 42049-09-20 אליהו נחום שם חזר בית המשפט על הדברים הנ"ל, אשר אושרו בידי בית המשפט העליון ברע"פ 4967/21: