"עוד אוסיף כי בנסיבות אלה, כאשר המערער לא מסר עובדות כהוויתן לגבי המצאת פסק הדין, הרי שאין מקום להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא לפיה הבקשה לביטול פסק הדין המתבססת על מועד אישור המסירה, הוגשה שלא בסד הזמנים על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, ויש לדחותה".

אף טענת הנאשם לפיה לא הוא שנהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, אלא מר כעביה, דינה להידחות. עיון בתצהירם של הנאשם ושל מר כעביה מגלה כי המדובר בתצהירים לקוניים, אשר אינם נתמכים במסמכים או ראיות אחרות, ואינם מבססים כדבעי את היותו של הרכב בחזקתו של מר כעביה; ור' לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"פ 8427/17 אמנון סאלם (25.3.18)):

כאמור, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין (עניין נג'אר). בעניין סמארה, טען המבקש כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם. נקבע, כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן "תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (וראו גם, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל (19.4.2012)).

ודוק, אף יתר טענותיו של הנאשם נטענו בעלמא ללא ביסוס ראייתי. כך למשל טוען הנאשם כי נודע לו אודות פסק הדין רק ביום בו קיבל תדפיס ניקוד ממשרד הרישוי, אולם לא תמך טענתו בדבר (לכל הפחות היה עליו לצרף את התדפיס); הדבר נכון גם לעניין טענתו של הנאשם כי מדובר במקרה חריג וקשה בעל נסיבות מיוחדות (ר' ס' 11 לבקשה); וכן לעניין זהות הנהג, שעה שעסקינן בעבירה אשר בוצעה בחודש דצמבר 22, לפני קרוב ל-3 שנים.

עוד יצוין כי לא ברורה לי טענתו של הנאשם בדבר הכשלים הראיתיים שעה שמדובר בדו"ח מצלמת א/3. ממילא, כל טענה בדבר כשל ראייתי מקומה להתברר במסגרת ההליך העיקרי בתיק ואין בה כדי לבסס עיוות דין בשלב זה.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי הנאשם לא הצביע על טעם מוצדק לאי התייצבותו לדיון; ולא ביסס כראוי טענת עיוות דין. לפיכך, הבקשה נדחית, ופסק הדין מיום 16.12.24 יוותר על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז אלול תשפ"ה, 20 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.