בפני בקשה לביטול כתב אישום מחמת טענת התיישנות.

ביום 17.01.23 ביצע לכאורה המבקש עבירת מהירות. לטענתו, ההזמנה לדין או הודעה על ביצוע העבירה מעולם לא נמסרה לו, דבר החורג מסד הזמנים הקבוע בחוק. לטענת המשיבה, חזקת המסירה מתקיימת שעה שאישור המסירה חזר בציון לא נדרש.

עפ"י האמור בסע' 239א ו- 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") על כתב האישום להיות מוגש תוך שנה מיום ביצוע עבירת הקנס. לחילופין, מאחר ובענייננו מדובר בעבירה שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב, יוגש כתב האישום תוך 4 חודשים מיום ביצוע העבירה, כך לפי סעיף 225א(א1) לחוק.

במקרה דנן, יש לקבל את טענות המבקש:

ראשית, המשיבה לא צירפה לתגובתה אישור מסירה אלא הסתפקה בפלט מהמערכת המשטרתית שטרם הוכח לגביו שהוא עונה על התנאים הקבועים בפקודת הראיות לרשומה מוסדית. זאת, בנוסף להוראת סעיף 36(ג) לפקודת הראיות אשר מציב קושי לאור העובדה כי מדובר במסמך שנערך בידי רשות החקירה (המ"ש (תעבורה מרכז) 295-12-24 מסארוה נ' מדינת ישראל ואח' (נבו 14.12.2024)). במקרים שבהם בית המשפט הסתמך על פלט זה, היה זה בנוסף לאישור מסירה שהוצג לבית המשפט ולא כתחליף אליו (רע"פ 6153/20 טורג'מן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (24.9.20)).

שנית, גם במסגרת בקשת המבקש להארכת המועד להישפט (המ"ש 7165-04-24) הופרכה חזקת המסירה שעה שלא הומצא אישור המסירה. גם טענת המשיבה כי דבר הדואר חזר בציון "לא נדרש" ביום 16.03.23 לא גובתה באישור מסירה אלא רק בטופס מעקב המשלוחים המופיע בתיק ההמ"ש דלעיל, אך לעניין טופס מעקב משלוחים, ידוע כי הוא אינו מחזק את ההמצאה כדין מאחר וקיימת בעייתיות בהסתמכות עליו (עפ"ת (מחוזי חי') 48179-03-18 לב שניידר נ' מדינת ישראל (נבו 16.5.2018), המ"ש (תעבורה חי') 11301-10-21 אומימה גבאלי נ' מדינת ישראל (נבו 20.12.2021)).

לפיכך, הריני להיעתר לבקשה מחמת התיישנות. כתב האישום יבוטל.

ניתנה היום י"ג בתשרי התשפ"ו 05 אוקטובר 2025 בהעדר הצדדים.