החלטה

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 9.5.24.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובצרופותיה ובתגובת המאשימה.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שאין מחלוקת כי המבקש קיבל את ההזמנה לדיון במועד ביצוע העבירה, והוא חתום על אישור קבלת הדו"ח, כפי העולה מהאישור אשר צורף לכתב האישום המצוי בתיק בית המשפט; ואין די בטענת המבקש, כי "לא התייצב לדיון בהיסח דעת, בטעות ובתום לב עת סבר וכך ידע כי בתקופת המלחמה נדחו הדיונים בבתי המשפט והמתין לקבל מועד לדיון חדש", והיה על המבקש לבדוק ולברר אם נדחה הדיון ולאיזה מועד; ולפיכך, אין באמור בבקשה כדי להצדיק היעדרו של המבקש מן הדיון שהתקיים בהיעדרו.

לכך יש להוסיף את האיחור הניכר בהגשת הבקשה, איחור של כמעט שנה מיום מתן פסק הדין.

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו.

עבירה לפי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, שעניינה שימוש ברכב שעליו נמסרה הודעת אי-שימוש, היא עבירת אחריות קפידה (רע"פ 4787/18 חג'אזי סאפי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.06.2018)), ואין בבקשה די כדי להוכיח שהמבקש עשה כל שניתן למנוע את העבירה בהתאם לדרישת סעיף 22(ב) לחוק העונשין.

גם העונש שהושת על המבקש (3 חודשי פסילה בפועל וענישה נלווית) הינו סביר, נוכח עונש פסילת המינימום הקבוע בצד העבירה; ואין בו כדי להקים חשש לעיוות דין.