הטענה בדבר אי ההתייצבות לדיון בשל מחדל של עורך דין נטענה בעלמא וללא כל תימוכין (ראו רע"פ 7789/14 מוחמד זחאיכה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.12.2014); ועפ"ת (מחוזי חיפה) 59362-09-20 טאטור נ' מדינת ישראל, 18.10.20). כך למשל לא צורף ייפוי כח לעורך הדין, ואף לא פרטי עורך הדין שאמור היה להתייצב בשמו. יתרה מכך, לבקשה אף לא צורף תצהיר תגובת עורך הדין כנדרש; ונוכח העובדה שלא התאפשר לאותו עורך דין להמציא תגובתו לעניין טענות המבקש כלפיו, הרי שאין מקום לקבל את טענותיו של המבקש לעניין התנהלותו של עוה"ד (וראו לעניין זה עפ"ת (מחוזי חיפה) 52082-08-22 חג'אזי נ' מדינת ישראל, 20.11.22, פסקה 10).

יתרה מכך, נפסק, כי שכירת שירותיו של עו"ד אינה גורעת מאחריותו של נאשם לגורל ההליך ולתוצאותיו, ואין בטיעון זה כדי להצדיק את אי ההתייצבות (ראו עפ"ת (מחוזי חי') 13586-07-11 מחמוד מרדאוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 04.09.2011); וגם אם המחדל של אי ההתייצבות לדיון נעוץ בעורך דין, יש לראות את מחדל עורך הדין כמחדלו של המבקש עצמו, אשר אף הוא לא דאג להתייצב לדיון; ואף לא לברר מה היו תוצאות הדיון לאחר מועד הדיון אליו זומן כדין.

על כך יש להוסיף כי המבקש לא גילה כל עניין בדיון שהתקיים, על אף שהיה מודע לקיומו, ולא טרח לבדוק מה נקבע בהיעדרו בדיון; ופנייתו לבית המשפט לצורך ביטול פסק הדין, לאחר כשנתיים וחצי (מעל שנתיים וארבעה חודשים במועד הגשת הבקשה המקורית, ומעל שנתיים וחצי במועד הגשת הבקשה המתוקנת), נעשתה בשיהוי משמעותי ולא מוסבר.

וראו דברי בית המשפט בעפ"ת (מחוזי חיפה) 21739-06-24 רבאייב נ' מדינת ישראל, 16.6.24:

"גם אם היה מקום להתחשב התחשבות מיוחדת במערער לנוכח הנסיבות המתוארות, מצופה היה ממנו כי יבדוק מה נקבע בעניינו בסמוך לאחר הדיון אליו לא התייצב. העובדה שהמערער המתין כשלושה חודשים עד לבירור העניין, מבלי שהוא הצביע על סיבה אובייקטיבית לכך, אכן מלמדת על שיהוי בלתי הכרחי מצדו."; ובענייננו, כאמור, מדובר בשיהוי ניכר ולא מוסבר של כשנתיים וחצי.

לפיכך, המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו, וניתן היה לדון אותו בהיעדרו.

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שהמבקש לא הציג טעמים של ממש לביסוס כפירתו, ולא הצביע על שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהי שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין; ועל פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בעלמא בכדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)); ולא די בכפירה ובטענה סתמית כי לא ביצע את העבירה (סעיף 12 לתצהיר) , כדי להצביע על חשש לעיוות דין; וכפי שנפסק "אין די בהעלאת טענה בעלמא, לפיה, "המערער כופר במיוחס לו בכתב האישום, וסיכויי הגנתו טובים מאוד", כדי להצביע על חשש מפני עיוות דין. גם טענה לפיה, המערער "משוכנע שלא ביצע את העבירה המיוחסת לו, כפי שמיוחס לו בכתב האישום" (כנטען בבקשה בבית המשפט קמא), היא טענה בעלמא שאינה מבוססת." (עפ"ת (מחוזי חי') 18315-01-23 מוחמד אגבאריה נ' מדינת ישראל (נבו 29.03.2023) פסקה 13).

כמו כן, המבקש השלים למעשה עם פסק הדין משך כשנתיים וחצי, ולא העלה כל טענה לעניין פסק הדין שניתן בהיעדרו; ועצם העובדה שהמבקש השלים עם פסק הדין משך תקופה כה ארוכה מעידה שלא נגרם לו כל עיוות דין.

גם העונש שהושת על המבקש (2 חודשי פסילה בפועל וענישה נלווית) הינו סביר, בהתחשב בתקופת פקיעת הרישיון (כ-3 שנים) ובעברו התעבורתי (הכולל הרשעה בעבירה דומה מאוחרת לאירוע בענייננו); ואין בו כדי להקים חשש לעיוות דין.

ואין בטענת המבקש, כי היה רישיון תקף במועד פסק הדין, כדי להצדיק את הנעת גלגלי המערכת השיפוטית מחדש בחלוף כשנתיים וחצי, כאשר המבקש קיבל את יומו בבית המשפט והוא לא ניצל אותו מטעמים התלויים בו.

לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).

עיכוב הביצוע שניתן מבוטל בזאת.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשפ"ה, 21 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.