החלטה

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 7.3.19.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - בענייננו, מועד הדיון נקבע בנוכחות הנאשם בדיון קודם (מיום 15.10.18) והנאשם הוזהר בחובת התייצבותו אחרת ישפט בהיעדרו. אלא שלטענת הנאשם, הוא לא התייצב לדיון מאחר ושהה מאחורי סורג ובריח מיום 6.2.19 ועד ליום 9.7.19.

סבורני כי אין בטענה זו כדי להצדיק להיעתר לבקשה בענייננו, שעה שהמבקש לא גילה כל עניין בדיון שהתקיים, על אף שהיה מודע לקיומו, לא טרח לבדוק מה נקבע בהיעדרו בדיון, ופנייתו לבית המשפט לצורך ביטול פסק הדין רק לאחר כ- 6שנים נעשתה בשיהוי משמעותי ולא מוסבר.

וראו דברי בית המשפט בעפ"ת (מחוזי חיפה) 21739-06-24 רבאייב נ' מדינת ישראל, 16.6.24:

"גם אם היה מקום להתחשב התחשבות מיוחדת במערער לנוכח הנסיבות המתוארות, מצופה היה ממנו כי יבדוק מה נקבע בעניינו בסמוך לאחר הדיון אליו לא התייצב. העובדה שהמערער המתין כשלושה חודשים עד לבירור העניין, מבלי שהוא הצביע על סיבה אובייקטיבית לכך, אכן מלמדת על שיהוי בלתי הכרחי מצדו."

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו. בנסיבות שלפניי, הנאשם כלל לא ביקש לחלוק על עובדות כתב האישום המיוחסות לו, ולא העלה כל טענה ביחס לתשתית העובדתית של כתב האישום שיש בה פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט. הנאשם לא מעלה טענות הגנה ואינו מעלה טענה הכופרת בתשתית העובדתית של כתב האישום ולא מצביע על כל פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט.