החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס מסקנתו בדבר ביטול פסק דין שניתן בהעדר - סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות ומניעת עיוות דין (ראה רע"פ 8427/17 מ. ישראל נ' סאלם (25/3/18)).

כעולה מהבקשה דבר מועד הדיון היה ידוע למבקש, שהרי הדיון נדחה לבקשתו ומצב רפואי, כך נטען בבקשה, הוא שמנע ממנו להתייצב לדיון. עיון בתעודה הרפואית הרצופה לבקשה מגלה כי היא אינה בתוקף עבור מוסדות משפטיים והיא הוצאה ביום 30/10/25, חודש ימים לאחר המועד בו נשפט בהעדר, בדיעבד, ויום אחד לפני הגשת הבקשה.

אף מעבר לכך יצויין כי הבקשה אינה מסבירה כיצד אותו מצב רפואי פתאומי מנע מהמבקש אפשרות פעולה עובר לדיון, ואינה מספקת הסבר מניח את הדעת לפעולה למעלה מ-30 ימים לאחר מועד הדיון. משכך, איני מוצא בבקשה טעם מוצדק לאי ההתייצבות לדיון.

באשר לעניין עיוות הדין - יש להצביע על שיקולים משמעותיים אשר בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה - על הטוען להציג מסד ראייתי תומך בעניין זה. בענייננו, לא מציעה הבקשה התרחשות עובדתית שיש בה ללמד על פוטנציאל לשינוי התוצאה והיא נעדרת נלווים המלמדים אפשרות כלשהי לשינוי התוצאה.

נתתי דעתי אף למהות האישום ולגזר הדין שניתן בעניינו של המבקש שכלל, לפנים משורת הדין, את קנס המקור הקבוע בחוק.

מכל האמור, הבקשה נדחית.