לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 90528910780, בגין עבירת אי ציות לאור אדום מיום 06.06.24.

המבקש טען כי הגיש בקשתו להשפט באמצעות בא כוחו ומתגובת המשיבה עולה כי זימון לדיון ליום 19.07.25, נשלח אל המבקש. דבר הדואר חזר בציון "לא נדרש" כך שהתקיימה מסירה כדין, גזר הדין ניתן במועד זה בהיעדר והוטל על המבקש קנס מקור בסך 1,500 ש''ח.

ב''כ המבקש טען כי לא התייצב לדיון בשל תקלה ביומנו, עת לא עודכן ייפוי כח בתיק. לעניין זה נקבע אך לאחרונה בעפ''ת (חי') 23318-02-25 (כבוד השופט אריאלי) כי אין בטענת בלבול או שכחה כדי לבסס חשש לעיוות דין וכן אף לא טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו (ראו רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל, 02.10.2003, פסקה 8).

באשר לטענת עיוות הדין, כבר נקבע כי לא כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין. (רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, פסקה 5).

לא הונחה בפניי תשתית המצדיקה אי התייצבות לדין. חובה על הנאשם לעקוב אחר הליכי המשפט וודאי אלו אותם יזם מטעמו. אין בלבי ספק כי ניתן לנאשם יומו בבית המשפט. אל מול האורכות וההזדמנויות לשטח טיעוני הנאשם ולהתחשב במצבו ניצב עקרון סופיות הדיון שיש לו סייגים וחריגים ובראשם תיקון עוול מהותי אלא שהנאשם לא הניח תשתית מספקת לביסוס טענתו לקיומו של עוול זה.

נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007)

על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"ו, 16 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.