החלטה

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקשת ביום 5.12.24.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה .

היה מקום לדחות את הבקשה על הסף בהעדר תשתית עובדתית נתמכת בתצהיר מטעם המבקשת, ובהעדר מסמכים תומכים; וזאת על אף החלטות מיום 23.3.25 ומיום 10.4.25 להגיש אסמכתאות תומכות.

מעבר לדרוש, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - המבקשת קיבלה את ההזמנה לדיון עם ההזמנה לדין במועד ביצוע העבירה, והיא חתומה על אישור קבלת הדו"ח, כפי העולה מהאישור אשר צורף לכתב האישום המצוי בתיק בית המשפט; וטענות המבקשת באשר לנסיבות אישיות נטענו בעלמא ללא כל אסמכתא ואף ללא תצהיר תומך, וזאת על אף הזדמנויות חוזרות לעשות כן כאמור בהחלטות מיום 23.3.25 ו10.4.25.

לפיכך, המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה, וניתן היה לדון אותה בהיעדרה.

אשר לתנאי השני - המבקשת לא הציגה טעמים של ממש, ולא הצביעה על שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהי שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין; ועל פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בעלמא בכדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).