החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם.

הנאשם זומן למשפטו כדין באופן בו זימון למשפטו נמסר לו ידנית ע"י השוטר.

על ענייננו חלה הוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],

בית המשפט העליון קבע הלכה ברורה ביחס לכללים בהם יידרש בית המשפט לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר (ראה ההלכה בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד שרון מנחם - להלן "פרשת מנחם).

בפרשת מנחם הפנה בית המשפט העליון להלכה ותיקה אחרת שהתקבלה ברע"פ 9142/01 איטליא נגד מדינת ישראל, שם נקבע כי כדי שיבוטל פסק דין הנובע ממשפט אליו לא התייצב נאשם שזומן כדין, יהיה על המבקש להראות טעם ממשי אשר מנע ממנו את היכולת להתייצב או להגיש בקשת דחייה מנומקת מבעוד מועד.

לחליפין, עליו להראות כי נגרם לו עיוות דין כתוצאה מהחלטת בית המשפט.

במקרה שבפני המבקש לא העלה כל נימוק ממשי המצדיק את אי התייצבותו למשפט.

טענה לפיה "חשב" שהדיון יתקיים בעכו, דינה להדחות מהטעם שעל גבי הדו"ח שקיבל לידיו מצויין בבירור מיקום בית המשפט אליו זומן.

הסבריו של המבקש לאי התייצבותו אינם מצדיקים את ביטול ההליך שהתקיים בהתאם לחוק בהעדרו.

גם בשאלת עיוות דין אפשרי שנגרם למבקש, הרי שלא מצאתי בנימוקי הבקשה כל עיוות דין ביחס לעצם ההרשעה או ביחס לעונש אשר נגזר על המבקש אל מול חומרת העבירה שיוחסה לו.

ענישת המבקש תואמת את ענישת המינימום הקבועה בחוק, ואין כל הצדקה לנהל את משפטו של המבקש מחדש כאשר אין הצדקה לאי ההתיצבות ולא הוכח כל עיוות דין שנגרם.