1

מונחת לפני בקשה לביטול פסק דין בהעדר, שניתן ביום 25.4.17, בגין עבירה של גרימת הפרעה לתנועה, בניגוד לתקנה 21 (ב)(3) לתקנות התעבורה.

המבקש נדון בהעדר, לאחר שזומן כדין ולא טרח להתייצב לבית המשפט.

לטענת של המבקש, לא היה מודע למועד הדיון ולפיכך לא התייצב.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי המבקש זומן כדין ואף הציגה ראיה בדמות אישור מסירה חתום.

דיון והכרעה

בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, קבעה כבוד הנשיאה בייניש:

            "סעיף 130(ח) מאפשר, אפוא, לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון

2

            ונגזר דינו שלא           בפניו (לרבות בעבירות שנדונו בהתאם להוראות סעיף

             240 לחוק סדר הדין הפלילי) לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין

            שניתנו בעניינו. זאת, בהתקיים אחד משני תנאים: קיום סיבה מוצדקת

             לאי-התייצבות המבקש לדיון שנערך בעניינו או גרימת עיוות דין למבקש

             כתוצאה מאי-ביטול פסק הדין ". (הדגשות שלי - ט"פ)

האם קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש?

לא מצאתי כל סיבה אובייקטיבית בגינה נמנעה מהמבקש זכותו להתייצב לדיון.

בתיק בית המשפט אישור מסירה חתום על ידי המבקש. המבקש זומן כדין ולא טרח להתייצב בבית המשפט ולפיכך אין לו להלין אלא עצמו.

האם ייגרם למבקש עיוות דין באם לא יבוטל פסק הדין?

המבקש לא העלה כל טענת הגנה בבקשתו וגם מטעם זה, דין הבקשה להידחות.

מכל הטעמים האמורים, הבקשה נדחית.

עוד י

ניתנה היום, כ"ז אייר תשע"ז, 23 מאי 2017, בהעדר הצדדים.