1

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר.

הנאשם טוען כי לא התייצב לדיון מפאת טעות טכנית ובתום לב. כן טוען הנאשם כי השארת פסק הדין תגרם לו לעיוות דין כיוון שלא ביצע העבירה.

המאשימה מתנגדת לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה כמו גם בשאר מסמכי התיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

2

כידוע, שגגה אשר גרמה לאי התייצבות "אינה מהווה "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו" לדיון, ואינה מצדיקה ביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם" [רע"פ 1446/14 ריאד אסדי (26.3.14) ור' רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18- להלן: "עניין סאלם")].

גם בטענתו הכללית כי הוא כופר בביצוע העבירה, אין כדי לסייע לנאשם. "לסיכום, על כל הטוען לקיומה של עילה זו (חשש לעיוות דין- א"ל), במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 סאלם הנ"ל).

כן ר' דבריו של כב' הש' דבור בעפ"ת (נצרת) 7150-10-15 עבד אל חלים נ' מ"י (פורסם בנבו), שם טען המערער כי שסיכויי הגנתו גבוהים מבלי לפרטם:

"אמנם, בבוא בית-משפט קמא לבדוק בקשה להארכת מועד להישפט, עליו לתור אחר קיומה של טענת הגנה מהותית וכן אחר הסיבה שעמדה בבסיס האיחור בהגשת הבקשה להישפט. יחד עם זאת, אין די בהעלאת טענת הגנה כאשר סיכויי הוכחתה ו/או אישושה הינם קלושים ונמוכים. הטענה, כי סיכויי ההגנה הינם גבוהים, אין בה לבדה, כאשר היא נעדרת כל משענת ו/או תמיכה ראייתית, ולו לכאורית או ראשונית, כדי להצדיק מתן ארכה, כמבוקש".

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ו אדר תש"פ, 11 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.