1

בפני בקשה מיום 28/07/20 לביטול גזר דין אשר ניתן בהעדר הנאשם ביום 24/11/20.

הנאשם הורשע, בהעדרו, בעבירה של הובלת מטען גבוה שלא היה ביחידה אחת, בניגוד לתקנה 85 (ד) לתקנות התעבורה. מדובר בעבירה מסוג הזמנה לדין אשר נמסרה לידי הנאשם ובה צויין מועד הדיון - 24/11/20.

הוטלו על הנאשם עונשים של 30 ימי פסילה בפועל, פסילה מותנית הקנס.

לטענת הנאשם לא התייצב לדיון הואיל וסבר כי הדיון ידחה בשל משבר הקורונה. עוד טען כי הינו "מכחיש את סעיפי האישום" וכי "לא ביצע את העבירה הנטענת". הנאשם צירף לבקשתו תצהיר התומך בבקשה ותצהיר אשתו אשר טענה כי לא חתמה על קבלת גזר הדין בחודש 12/20.

בהחלטתי מיום 29/07/20 הוריתי לנאשם להפקיד רישיונו בטרם אדרש לבקשה וכן הוריתי על מתן תגובת המאשימה.

תגובה כזו לא ניתנה עד היום וגם רישיונו של הנאשם לא הופקד.

בעת הדיון בבקשה לביטול גזר דין אשר ניתן שלא בנוכחות הנאשם, על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד - סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם.

השני - אם יגרם לנאשם עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

2

"יוצא שאם עלול להיגרם לנאשם עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי הנאשם סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

בחנתי את טענותיו של הנאשם:

בנוגע לטענה כי לא התייצב לדיון שכן סבר כי הדיון ידחה בשל משבר הקורונה -דין הטענה להדחות. בחודש 11/20 לא שרר סגר במדינה ודיונים בבית המשפט התקיימו כרגיל.

מעבר לכך, אציין כי בתיק בית המשפט אישור מסירת גזר הדין לידי אשת הנאשם מיום 06/12/20. מאז ועד להגשת הבקשה חלפו כמעט 8 חודשים - במהלכם לא הפקיד הנאשם רישיונו ולא הגיש כל בקשה. הנאשם לא טרח לברר אם התקיים דיון בהעדרו או אם נקבע מועד אחר לדיון (בהתאם לסברתו כי נדחה). לטענת הנאשם - רק בחודש 06/21 למד על קיומו של גזר הדין לאחר שקיבל הודעה מן המרכז לגביית קנסות - אולם הודעה זו לא צורפה.

אין כל הסבר מוצדק לאי ההתייצבות ואין כל הסבר מוצדק לשיהוי הניכר בהגשת בקשה זו.

בנוגע לטענה כי יגרם לנאשם עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, נקבע ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18):

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

טענה כללית של הנאשם לפיה הוא "מכחיש את סעיפי האישום" וכי "לא ביצע את העבירה הנטענת", אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין המצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17). היה על הנאשם לפרט כפירתו ולבססה כראוי.

מה גם שכותרת הבקשה בפני - ביטול גזר הדין בלבד.

אציין כי גזר הדין אשר ניתן בהעדר הנאשם הולם וראוי ועומד במתחם הענישה. לנאשם וותק נהיגה משנת 86 ולחובתו 75 ה"ק. עברו מכביד ובהתאם לכך נגזר דינו.

בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו לביטול גזר דין כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

3

"לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

עוד אציין - כי הנאשם לא הפקיד רישיונו כמצוות גזר הדין ובהתאם להחלטתי מיום 29/07/21 ודי בכך כדי לדחות הבקשה.

לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של הנאשם ומשלא שוכנעתי כי יגרם לנאשם עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, א' אלול תשפ"א, 09 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.