1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 6.1.2016.

כנגד המבקש הוגש ביום 25.4.15 כתב אישום המייחס לו עבירה של אי ציות לאות של שוטר במדים בניגוד לתקנה 23(א)(2) לתקנות, עבירה מיום 4.8.14.

הזמנה לדין נמסרה לו עם מסירת הדו"ח, וישיבת הקראה נקבעה ליום 6.1.16, אך המבקש לא התייצב לדיון, ונשפט בהיעדרו, ונדון לקנס כספי, פסילה על תנאי, ופסילה בפועל לתקופה של 45 ימים.

מעיון בתיק בית המשפט עולה, כי בתיק בית המשפט מצוי אישור על הפקדת רישיון נהיגה מיום 29.4.18; וכי ביום 9.10.18 הגיש המבקש בקשה לחישוב פסילה; ובהחלטה מיום 24.10.18 נדחתה הבקשה לנוכח הלכת ג'אבר.

2

בבקשה מיום 2.6.19 טען המבקש, כי לא ידע על קיומו של הדיון, ואי הופעתו נבעה עקב טעות אנוש; כי קיימות לו טענות כבדות משקל להגנתו כנגד המיוחס לו בכתב האישום; וכי העונש שנגזר עליו הינו חמור ומוגזם ואינו תואם את נסיבות ביצוע העבירה ואת נסיבותיו האישיות והמשפחתיות.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי דין הבקשה להידחות ולו מחמת העובדה שמדובר בשיהוי רב של כשלוש שנים וחצי; כי הנאשם זומן כדין, וטענה לטעות, על פי הפסיקה, לא תתקבל כסיבה מוצדקת לאי התייצבות; כי המבקש לא הצביע על שיקולים כבדי משקל שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי תוצאת המשפט; וכי הענישה שהוטלה על המבקש הינה סבירה, מידתית, ואף מקלה ביחס לאישום.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, אינני מוצאת מקום לקבל את הבקשה.

דיון

על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

בפתח הדברים ייאמר, כי המבקש לא טרח לבסס כל תשתית עובדתית שעל יסודה ניתן לקיים את הדיון בענייננו, שעה שלא צירף כנדרש תצהיר ערוך כדין התומך בבקשה ומהווה את העובדות שבבסיס הבקשה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, בהעדר תשתית עובדתית נתמכת בתצהיר מטעם המבקש. ראה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6)793, ורע"פ 2474/18 יואל גולדברג, עו"ד נ' מדינת ישראל [26.7.18].

יתרה מכך, בקשה קודמת מטעם הנאשם (לחישוב פסילה) הוגשה ביום 9.10.18, כך שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה כ-8 חודשים (לפחות) ממועד הידיעה אודות פסק הדין, מבלי שניתן לכך כל הסבר בבקשה, שיהוי שיש בו כדי לבסס דחייתה של הבקשה בענייננו.

מעבר לדרוש, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, כפי שאפרט להלן.

באשר לעילת הביטול שעניינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות

3

בענייננו, זימון לדיון נמסר לידי המבקש בד בבד עם מסירת הדו"ח במעמד ביצוע העבירה, והוא אף חתום על אישור המסירה, כפי שעולה מהזמנה לדין וכתב אישום. לפיכך, אין לקבל את טענת המבקש, כי לא ידע על קיומו של הדיון.

אין גם לקבל הטענה כי אי ההתייצבות לדיון נבעה עקב טעות אנוש, טענה שנטענה בעלמא; ועל פי הפסיקה, שכחה, או טעות, או בלבול בנוגע למועד הדיון אינם עילה לביטול פסק דין. ראו למשל רע"פ 5146/09 יהונתן שרעבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.07.2009).

משאלו פני הדברים, לא שוכנעתי כי היתה הצדקה להיעדרו של המבקש מן הדיון שהתקיים בבית משפט ביום 6.1.16.

באשר לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (רע"פ 2474/18 יואל גולדברג).

על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ו"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו", ו"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

בענייננו, לבד מהטענה שקיימות למבקש טענות כבדות משקל להגנתו, לא נטענה טענה ולא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על סיכויי הגנתו של המבקש, וודאי לא בעוצמה שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כדי לבסס עילה של חשש ממשי לעיוות דין.

ביחס לטענות לחומרת העונש - אין לומר כי בנסיבות העניין, העונש שהושת על המבקש חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת, ולא פורטו הנסיבות האישיות והמשפחתיות הנטענות; ולפיכך, אין גם בעונש שהוטל על המבקש כדי להצדיק ביטול פסק הדין.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נדחית.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, ח' סיוון תשע"ט, 11 יוני 2019, בהעדר הצדדים.