בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר.

כתב האישום בתיק זה מתייחס לעבירה של שימוש בפלאפון ללא דיבורית מיום 07.04.20.

הנאשם הוזמן למשפטו ליום 02.10.22 וכאשר לא התייצב לדיון, נידון בהעדר.

המאשימה מתנגדת לביטול פסה"ד.

מדובר בדו"ח מסוג ברירת משפט בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, שהוגש ל- ביהמ"ש לאחר שהנאשם הגיש בקשה לקבלת רשות להישפט באיחור.

ראה התייחסות לכך בתגובת המאשימה לבקשה זו.

הנאשם לא התייצב לדיון ולכן, נידון בהעדרו לקנס בסך 1,000 ₪.

הנאשם טוען בבקשתו כי לא ידע על מועד הדיון וכי כופר בביצוע העבירה.

עיון בתיק מעלה, כי הזימון חזר בציון "לא נדרש". אישור המסירה נמצא סרוק ב- נ"ט המשפט.

הנאשם לא ערך כל בירור בדואר כדי להוכיח כי הוא אינו אחראי לאי קבלת הזימון, שנשלח לכתובת, שציין הנאשם בהודעתו להישפט.

ב"כ הנאשם הגיש ביום 12.10.22 בקשה לביטול פסה"ד , תוך שהוא משלב בבקשה גם "בקשה" הקשורה ל- דו"ח אחר, שלא הגיע לפתחו של ביהמ"ש, ותוך שהוא מצרף מסמכים הקשורים לאותו דו"ח נוסף.

בפועל, אנו למדים מהמסמכים בתיק ומתגובת המאשימה כי "בטעות" ניתנה לנאשם רשות להישפט באיחור ( צורפה לתיק הבקשה הסכמת המאשימה של מקרה אחר) , חרף העובדה שקנס המקורי בתיק שולם ע"י הנאשם.

עוד ניתן ללמוד כי הנאשם אינו יודע את זהות הנהג ברכב במקרה דנן .

עוד אוסיף כי אין אני מקבל את הטיעון שב- סע' 8 לכתב "התייחסות הנאשם לתגובת המאשימה" כי האשימה הופכת את הנאשם ל-"מעין קבלן ביצוע לזימון של הנהג" וזאת מהסיבה הפשוטה שהמחוקק קבע אחריות על "בעל הרכב " ועליו הנטל "להוכיח" אחרת.

הבקשה אינה עומדת בתנאים לביטול פסק דין שניתן בהעדר - המבקש לא העלה טענות בדבר עיוות הדין שייגרם לו בדחיית הבקשה.

גם עצם הטענה כי הנאשם לא נהג ברכב , לא תעזור לנאשם, שהינו בעל הרכב, אם הוא לא יכול להוכיח את זהות הנהג בפועל.

יתרה מזאת - עיון בגזר הדין מעלה כי על אף שהמאשימה עתרה לכפל קנס, הוטל על הנאשם קנס המקור בלבד ולכן לא מצאתי כי דחיית הבקשה תגרום עיוות דין.

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בין היתר ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ מ"י , ורע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ. סאלם (25.3.18), אין כל הצדקה לביטול פסה"ד.

54678313

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, א' כסלו תשפ"ג, 25 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.