בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו

תת"ע 4158-12-15 מדינת ישראל נ' הלית סגל גפן

בפני

כבוד השופטת ענת יהב

בעניין:

 המאשימה מדינת ישראל

 נגד

הנאשמת הלית סגל גפן
 ע"י ב"כ עו"ד פינצי

הכרעת דין

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה כי ביום 19/6/15 בשעה 14:20 בצומת יגאל אלון והפלמ"ח בתל אביב יפו נהגה ברכבה, התקרבה למעבר חצייה ולא אפשרה להולכת רגל אשר חצתה במעבר החצייה להשלים את חצייתה בבטחה.

ביום 6/4/16 הנאשמת כפרה במיוחס לה באמצעות ב"כ וטענה כי אכן נהגה באותו היום, באותו המקום ובאותו המועד, אולם, לא הייתה כל הולכת רגל אשר חצתה במקום אותה העת, ועל כן לא ביצעה את העבירה.

משכך, נקבע התיק לשמיעת ראיות.

בפרשת התביעה: העיד ע"ת 1 - רס"ל אסף פרץ אשר הגיש את דו"ח התנועה- ת/1.

בפרשת ההגנה: העידה לבד מהנאשמת, עדת הגנה 1- הגב' ליטל ורוצלבסקי, אשר נסעה עם הנאשמת ברכבה כנוסעת. ההגנה הגישה 3 תצלומים - נ/1 - נ/3.

גרסת התביעה:

"בתאריך 19/6/15 בשעה 14:20 נהגה הנאשמת ברכבה ביחד עם נוסעת אשר הייתה ישובה לידה ברח' יגאל אלון מדרום לצפון בכביש חד סטרי בנתיב שלישי מימין מתוך 4 נתיבים וכאשר התקרבה לצומת עם רח' הפלמ"ח, חלפה על פני הולכת רגל אשר חצתה ממערב למזרח והייתה על הפס ה- 3 מתוך14 פסים" על גבי המעבר.

השוטר מציין, כי מעבר החציה "נראה היטב על פני הכביש" וכי בצומת הנ"ל "מוצב תמרור מעל הצומת, תמרור 306". עוד מוסיף ורושם השוטר, כי "היה סטטי בפלמ"ח כ - 10 מטר לערך לפני הצומת, בקשר עין רצוף מרגע זיהוי העבירה ועד עצירתה ביגאל אלון 74". (ת/1).

גרסת ההגנה:

הנאשמת מודה, שנהגה במקום ובמועד שנרשמו בדו"ח, וכשזיהתה שהשוטר סימן לה לעצור, עצרה מיד. השוטר החנה את הניידת מאחוריה, ובא לכיוונה מהצד של הנהג, חשבה שמדובר בבדיקת רישיונות וכאשר נאמר לה כי מדובר בנסיעה על מעבר החצייה בעת שחצתה הולכת רגל על גבי אותו המעבר, שללה זאת ואף אמרה לו מיד שלא היו הדברים מעולם. (עמ' 9 ש' 5 - 9), כך גם עולה מתגובתה בת/1.

בהמשך הוסיפה והעידה שהיא וחברתה ברכב הביטו אחת על השנייה ו"לא הבינו מה קורה פה".

עוד אמרה, שציינו בפני השוטר שיש ברכב חיישן מותקן, שמצפצף כאשר יש קירבה לעצמים וצפצוף שכזה לא נשמע. (עמ' 9 ש' 10 - 12).

עוד הוסיפה, שהשוטר בדק את רישיונותיה וכשחזר אליהן אמר לה כי הוא רואה ש"אין לה עבירות בשנים האחרונות ומוכן לוותר לה על הקנס וייתן לה אזהרה בתנאי שתודה", אך היא לא הסכימה לכך (עמ' 9 ש' 12 -15).

הנוסעת, ע"ה 1 הגב' ורוצלבסקי, אף היא מעידה שנסעו ביחד באותו המועד, "פתאום סימן לנו שוטר לעצור, עצרנו בצד" וכשנודע להן על סיבת העצירה אותן היו "בשוק", עוד אומרת שענו לשוטר באופן מידי, שלא הייתה הולכת רגל על המעבר החצייה. (עמ' 12 ש' 8 - 12).

העדה מציינת שלאחר בדיקת רישיונות הנאשמת, הציע לה השוטר, להמיר את הדו"ח לאזהרה, במידה שתודה במיוחס לה, ומסירבה, הוא חזר עם הדו"ח "ביקש תגובה, היא אמרה לו שלא היה דבר כזה, שלא הייתה הולכת רגל ושם זה הסתיים" (ש' 16 -18).

בסיכומי התביעה:

המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשמת, לתת אמון מלא בדברי השוטר אשר אין לו הכרות קודמת עם הנאשמת.

מפנה לעובדה שהתנועה, ע"פ עדות הנאשמת וחברתה, הייתה "דלה", זאת בנוסף לכך, שהניידת חנתה בסמוך למעבר החצייה, הרי שיש בכך כדי לחזק את גרסת התביעה, בדבר יכולתו של השוטר לראות היטב את אשר רשם.

מבקשת לראות בכך שהנאשמת וחברתה שוחחו ובעובדה שהסתכלו ישר בסיבה ל"פיספוס" הולכת הרגל.

הסנגור בסיכומיו:

ביקש לזכות את הנאשמת, מפנה לכך, שאף אם הנאשמת הישירה את מבטה קדימה, עדיין יכולה הייתה לראות אף את הנעשה בצדדיה כך גם הייתה רואה, לו חצתה במקום הולכת רגל.

לדעתו חסרים פרטים רבים ומהותיים בדו"ח השוטר (ת/1) כגון: איך זיהה את הרכב, באיזה אופן עצר את הרכב (האם סימן לנאשמת או כרז לה).

מפנה לכך שבת/1 נרשם, שהשוטר היה בקשר עין רצוף עם הרכב, כאשר בעצם קשר העין נותק, גם אם מדובר ב"הרף עין".

לדעתו לפי הצילום נ/1- לא ניתן לראות את הפס ה- 3 במעבר החצייה, כפי שנרשם על ידי השוטר בדו"ח.

אומר שיסודות העבירה של "אי השלמת החצייה בבטחה" לא הונחו, באשר לא נרשם מה עלה בגורל אותה הולכת הרגל אשר חצתה- לא נרשמה תגובתה, ולא נלקחה עדותה.

היפנה לעדויות הנאשמת וחברתה וביקש לאמץ אותן ככאלה שהינן אמינות וקוהרנטיות.

לעניין קיומו של חיישן ברכב אומר שגרסאות שתי עדות ההגנה מחזקות זו את זו אף על פי שלא הובאה כל ראיה להימצאות חיישן שכזה ברכב.

מפנה לפסיקה רלוונטית

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמאטיבית:

לשון תקנה 67(א) לתקנות התעבורה:

"נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך."

מלשון התקנה עולה בבירור כי ישנם שני תנאים מצטברים והם, שהנהג מתקרב למעבר החצייה, והשני שהולך הרגל כבר מצוי על גבי המעבר.

בנוסף, על פי לשון התקנה, ברור, כי אין חובה לעצור את תנועת הרכב, אלא לאפשר את המשך חציית הולך הרגל בבטחה, ובאין אפשרות שכזו, אזי חובה על הנהג לעצור את רכבו.

האמור בתקנה זו בא להוסיף על חובת ההאטה החלה על הנהג עם התקרבו למעבר החצייה, וזאת מכוח תקנה 52(6) לתקנות התעבורה (וראה תת"ע 4814-08 מד"י נ' משה היינה).

מכאן, שהחובה המוטלת על הנהג, היא אינה עצירה מוחלטת בכל מקרה, ולעיתים האטה תביא על סיפוקה את החובה, ליתן להולך הרגל להמשיך ולחצות בבטחה.

במקרה זה, טוענת ההגנה כי לא הייתה במקום הולכת רגל, ומכיוון שכך, התנאי ההכרחי אינו מתקיים.

בהמשך לכך, טוענת שהולכת הרגל לא נעצרה על ידי השוטר ולא נלקחה עדותה, או התייחסותה לאירוע.

משכך, לא הוכחו יסודות העבירה.

לאחר ששמעתי בהרחבה את עדויות עד התביעה, הנאשמת ועדת ההגנה, בחנתי גרסאותיהם והראיות שהוגשו מטעם שני הצדדים, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשמת עברה את העבירה המיוחסת לה מן הנימוקים דלהלן:

1.      עד התביעה, רס"ל פרץ אסף, תיאר בדו"ח התנועה באופן מפורט ותוך התייחסות לכל רכיבי העבירה, את כל הנסיבות והראיות הצריכות לכך כולל, מיקומו, המרחק מן המקום הנאכף, ציין מהו אותו המקום, תיאר את הרכב אשר ביצע את העבירה, את מיקום הולכת הרגל- בפס השלישי מתוך 14 פסים, מיקם את רכב הנאשמת במרכז הכביש "נתיב שלישי מימין מתוך 4 נתיבים", וכיווני נסיעה.

2.      כמו כן, ציין כי היה בקשר עין רצוף עם רכב הנאשמת ואף כי בחקירה נגדית הוברר כי קשר עין זה נקטע ל"הרף עין", איני רואה ב"שבריר שניה" זו, שבה הסתכל לשמאלו על מנת לצאת לנסיעה לאחר רכב הנאשמת, משום פגיעה בראייה זו עד כדי מיטוט גרסתו. לעניין זה ראה דברי העד "ראיתי את העבירה מבוצעת, קשר עין רצוף, הפניתי את מבטי שמאלה, חזרה ימינה והמשכתי אחריה" (עמ' 6 ש' 30 - 31).

מכאן שבתשובתו שניתנה באופן מלא לשאלת ההגנה, ובלא שהיה צורך בעימות כלשהו עמו לגבי

המונח "קשר עין רצוף" - הבהיר למה כוונתו, - בכך יש דווקא כדי להוסיף לאמינות העד.

3.      איני מקבלת טענת הסנגור, בדבר העובדה, כי לא הונח ביסוס כדבעי לכל יסודות העבירה שכן דווקאבתמונה אותה הגישה ההגנה- נ/1, שם נרשם במפורש על ידי עד התביעה, היכן חנתה הניידת, היכן היה רכב הנאשמת, ומה מיקומה של הולכת הרגל על גבי מעבר החצייה באותו הרגע, הרי שנ/1 - מביע באופן שאינו משאיר מקום לספק, בדבר אותה המסוכנות שנשקפה להולכת הרגל מאת הנאשמת שחלפה על פניה, ואף לא הייתה מודעת להימצאותה שם.

4.      בעניין זה ובהמשך ישיר, ניתן לראות בתמונה זו שהפס ה - 3 על מעבר חצייה נמצא בסופו של הנתיב הימני הקיצוני ואילו רכב הנאשמת לפי גרסת עד התביעה- השוטר, נסע בנתיב השלישי מימין, דהיינו בסמיכות ובצמידות למקום הולכת הרגל, (בעניין זה יש להפנות לתשובת העד, בעמ' 6 ש' 28 - ש' 31)- מכאן, עולה ומתבססת אותה המסוכנות אליה הייתה חשופה הולכת הרגל, וברור כי עצירת הרכב הייתה מתבקשת והכרחית לצורך אותה השלמת החצייה בבטחה או לפחות האטת הרכב.

5.      בנוסף, עד התביעה העיד לגבי שדה הראייה- שהיה פתוח, ראות טובה, וכי כ"כל הנראה לא הייתה תנועה", (עמ' 5 לש' 28). בנקודה זו יש אף חיזוק מאת ההגנה, שכן, הנאשמת העידה "הייתה נסיעה רגועה ואיטית" (עמ' 9 ש' 19) וע"ה ורוצלבסקי מוסיפה ומדגישה לעניין זה "הייתה תנועה, אבל רגועה, שעות הצהרים המאוחרות" (עמ' 12 ש 9), ובהמשך בחקירתה הנגדית מסכימה ש"התנועה הייתה דלה" (עמ' 14 ש' 28).

6.      מכאן שנקודה זו אף מחזקת את עדותו של השוטר בדבר עצירת רכב הנאשמת, ככזה אשר היה מעורב בביצוע העבירה המיוחסת לה, ואין חשש שאותה תנועה קצרה שמאלה של "הרף עין", אשר הוצרך לבצע לצורך יציאה בנסיעה לעצירת הנאשמת, יש בה כדי לגרום לטעות בזיהוי הרכב המעורב שנצפה על ידו.

7.      הנאשמת ועדת ההגנה טוענות שלא הייתה כלל הולכת רגל על גבי מעבר החצייה והן היו ב"שוק" ומופתעות מטענת השוטר בדבר כך כאשר עצר את הרכב- לעניין זה, אינני קובעת כי הן אינן דוברות אמת, אך מעדותן נראה, שהיו שקועות בשיחה רגועה ונינוחה ביניהן, כשהנאשמת זונחת את אחריותה הבסיסית של נסיעה ערנית, תוך הסתכלות ובחינה של תנאי הדרך תוך הסתכלות בכל צדדיה.

8.      לחיזוק אותה חוסר ערנות, יש להפנות לעובדה שהשוטר מעיד כי כרז לנאשמת לעצור מיד לאחר שפנה ימינה, דהיינו ברח' צומת יגאל אלון, (לא יודע אם לפני או אחרי הרמזור), ועדיין יש לשים לב לכך, כי הניידת אשר אינה מוסוות, חנתה לימין הנאשמת בסמוך למעבר החצייה כ - 10 מטר ממנה, ועדיין הנאשמת לא זיהתה אותה ואף לא הבחינה בה, כשהניידת יצאה בנסיעה אחריה, אלא רק לאחר שהשוטר "סימן לה", דהיינו עד אשר כרז לה. מכאן שהנאשמת לא הייתה ערנית מספיק לקורה על הכביש ועניין זה משתלב ומשתרג עם עדותו של השוטר.

9.      חוסר ערנות זו אף עולה מעדויות הנאשמת והעדה, כאשר הנאשמת מתארת את נהיגתה באותו היום "הייתה נסיעה רגילה ואיטית, פשוט דיברנו ולא שמתי לב למשטרה אלא לכביש בפני" (בעמ' 9 ש' 19 - 20). ובהמשך אמרה, "היינו בשיחה רגועה" ואף אומרת לשאלת התובעת שיתכן שהסתכלה על חברתה במהלך השיחה הזו (בעמ' 10 ש' 3 - 6), יש אף להפנות בנקודה זו לעדותה של עדת ההגנה, שאומרת, ששתיהן "הסתכלו ישר" והיא לא נוהגת להסתכל מעבר לכתפה של הנהגת (בעמ' 13 ש' 15 - 19).

10.  העובדה ששתי העדות העלו את קיומו של חיישן ברכב אינה מעלה ואינה מורידה, שכן קיומו לא הוכח ולא הובא כל פרוטוקול המבהיר את אופן פעולתו, ולא ניתן לדעת האם מופעל בהתקרבות עצם לצדו או מלפניו.

11.  במהלך עדויות הנאשמת ועדת ההגנה, עלתה העובדה, שהשוטר חזר לרכב הנאשמת לאחר בדיקת רישיונותיה והודיע לה, כי בהעדר הרשעות, הינה זכאית להמיר את הדו"ח לאזהרה אולם עליה להודות בעבירה שיוחסה לה- דבר אשר לא הסכימה לעשותו. איני רואה בהבהרת הזכויות המשפטיות לאזרח אשר אינו בקיא בהם, דבר פסול, נהפוך הוא- לאחר שהאזרח ידע את הנתונים המשפטיים, ישקול צעדיו, כפי שנעשה כאן.

12.  לו היה השוטר מאלץ אותה או מפעיל לחץ כלשהו מעבר לאמירה זו, היה כך טעם לפגם, מה שלא היה בתיק זה.

13.  לא קיבלתי טענת ההגנה בדבר כך שהעובדה כי בת/1 לא נזכר באיזה אופן עצר השוטר את רכב הנאשמת (כריזה, איתות וכו'), ככזו שיש בה לפגוע בראיות התביעה, גם משום שהעד העיד כי כרז לנאשמת, אבל בעיקר לאור כך, שגם הנאשמת ועדת ההגנה אינן זוכרות באיזה אופן העיר השוטר את תשומת ליבן לכך שעליהן לעצור. והרי בניגוד לעבודת השוטר אשר עבודתו הינה באכיפת החוק, לנאשמת מדובר היה באירוע חריג שהיה אמור להיחקק בזיכרונה, ועדיין אינה זוכרת זאת.

14.  בחנתי את הפסיקה אליה היפנה הסנגור בנושא אי ציון תגובת הולכת הרגל, ככזו אשר יש בה לפגוע בביסוס יסודות הוכחת העבירה ואיני מקבלת זאת, גם כי בפסיקה אשר צויינה, היו מחדלים נוספים, כגון שרטוט אשר סתר את הנאמר, אבל בעיקר, שתגובת הולכת הרגל, אם קפצה אחורה, צעקה וכו', (אף אם טוב שהיה נרשם), אולם אין בתגובה זו כדי להוכיח לגבי יסוד העבירה בדבר אותה השלמת החצייה "בבטחה", שכן נתון זה הינו נתון אובייקטיבי ונלמד מן התיאור העובדתי העולה מן הדוח הנרשם, וכפי שנעשה בת/1- שם צויין במפורש היכן הייתה הולכת הרגל בהגיע רכב הנאשמת אליה- כמובן שעובדות אלו יש בהם כדי הוכחת אותה המסוכנות שנשקפה לאותה הולכת הרגל.

תגובה סובייקטיבית של הולך הרגל- לעיתים אינה מתאימה לעובדות ואינו נותן מענה בהכרח

לאותה המסוכנות אשר היה נתון בה והיא משתנה מאדם לאדם.

לעניין זה ראה הכרעת דין מזכה אשר נתן מותב זה בתת"ע 11352-04-16 מד"י נ' בנימין נועם.

בסופו של דבר:

נתתי אמון מלא בגרסת עד התביעה- השוטר אשר היה באכיפה, במלוא ערנותו, במקום הסמוך למיקום רכב הנאשמת, כאשר שדה הראייה פתוח, תנועה דלילה, העיד באופן ברור, רהוט ועקבי.

לגבי נסיבות, הרי שמתיאור ביצוע העבירה עולה באופן ברור אותה המסוכנות לה גרמה הנאשמת בנהיגתה ברצף וללא עצירה על גבי מעבר החצייה.

מאידך, הנאשמת ועדת ההגנה אשר הינן חברות לעבודה ובשעות הפנאי שלהן, היו באותו היום לאחר כנס ובדרכן לארוחת צהריים, כשאינן ממהרות, בנהיגה איטית, רגועה, כשהן שקועות בשיחה ביניהן, ובתוך כך נזנחה חובת הזהירות של הנאשמת, שהסתכלה מדי פעם על חברתה ומכאן שלא ראתה את הולכת הרגל אשר החלה בחציה משמאלה.

לאור כך, הנני קובעת כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה ברמה הנדרשת ואני מרשיעה את הנאשמת.