1

1.     בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם ביום 03.06.18, כדין. התביעה מתנגדת לבקשה.

2.     המדובר בשתי עבירות - האחת, עבירה של עצירת רכב בחניה של רכב נכה והשניה, עבירה של נהיגה כשרישיון הרכב פקע תקופה העולה על שנה.

3.     המבקש לא סיפק הסבר המניח את דעת לאי התייצבותו לדיון בעניינו והסתפק בטענה כי רשם ביומנו מועד אחר בטעות.

2

4.     המבקש זומן כדין (קיים אישור מסירה בתיק) ולא התייצב לדיון בעניינו, על כן נשפט בהעדר. אין לנאשם על מי להלין אלא על עצמו. אי התייצבות, רואים אותה, כהודיה בעובדות כתב האישום, כך על פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ") ולבית המשפט סמכות לשפוט בהעדר [עיין: רע"פ 2584/09 אהרון בהרי נ' מ"י, כב' הש' א. א. לוי, 26.3.09, רע"פ 206/10 ג'אבר אל שייך נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 5.10.10].

5.     טעות או בלבול, גם אם נעשו בתום לב אינם עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר (רע"פ 8228/11 זוהר בוקריס נ' מ"י, הש' א. רובינשטיין, 10.11.11, רע"פ 9183/11 הרש מנדל הסנפרץ נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 7.2.12).

6.     לגופו של עניין - המבקש התייחס בבקשתו לעבירת פקיעת רישיון הרכב בלבד, מבלי שנתן דעתו כלל לעבירה של העמדת רכבו בחניית נכה, ניכר כי רוב טענותיו הופנו כלפי עונש הפסילה שהושת עליו.

7.     המבקש טען כי תיקן את הפגם (הוציא רישיון רכב) והוא סבור כי יש בכך להקל בעונשו. המבקש לא ציין בבקשתו מהו המועד בו תוקן הפגם. לבקשה צורף מסמך שנחזה להיות רישיון רכב, אולם המסמך היה מושחר ובלתי קריא והמבקש התבקש להמציא אסמכתא קריאה.

8.     בעקבות ההחלטה, ביום 01.07.18 הוגש לתיק רישיון רכב, שנחזה להראות מסמך שונה מהמסמך הקודם, והחתום בחותמת תשלום מאותו היום - 01.07.18. בנסיבות אלו, נראה כי המבקש פעל לתיקון הפגם לאחר שניתנה החלטה המורה לו להמציא אסמכתא כדין.

9.     גם אם בוצע תיקון לאחר מועד העבירה אין בכך כדי לאיין את העבירה בה הורשע המבקש, ואין בכך להניע את ההליך מחדש.

10. אין עיוות דין, העונש שהוטל הולם את חומרת העבירה.

11. הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תשע"ח, 10 יולי 2018, בהעדר הצדדים.