1

בפניי, הלכה למעשה, בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר המבקש ביום 14/6/18.

פסק הדין ניתן בהיעדרו של המבקש, בגין עבירות של נהיגה ברכב שטח שלא לשם חצייתו, בניגוד לסעיף 39ה(א) לתקנות התעבורה.

במסגרת גזה"ד, הוטלו על המבקש העונשים הבאים: פסילה על תנאי בת חודש למשך שנה וקנס בסך 1,000 ₪.

המבקש טען כי פנה לייצוג בתיק זה וסבר כי התיק טופל על ידי אחר ורק לאחר בירור שערך גילה כי נשפט בהיעדרו וצירף פסיקה התומכת בבקשתו.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, טען כי אין בטיעוני המבקש כדי לעמוד בחריגים שנקבעו בפסיקה וכי לא נגרם למבקש כל עיוות דין לאור הענישה שהושתה עליו.

2

המבקש זומן לדיון כדין, מאישור המסירה, הסרוק בתיק ביהמ"ש עולה, כי הדו"ח ועל גביו הזמנה לדיון נמסרו לידיו של המבקש עצמו.

רואים באי התייצבות המבקש לדיון שנקבע בעניינו, כהודייה בעובדות כתב האישום, כך על פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ") ולבית המשפט סמכות לשפוט בהעדר.

טעות או בלבול, גם אם נעשו בתום לב, אינם עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר (ראה: רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ מ"י, הרכב: הש' א. ברק, הש' ת. אור, הש' א. מצא, 2.10.03, רע"פ 8228/11 זוהר בוקריס נ' מ"י, הש' א. רובינשטיין, 10.11.11, רע"פ 9183/11 הרש מנדל הסנפרץ נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 7.2.12).

המבקש לא הצביע על הגנה כלשהי לגופו של עניין ונימוקי בקשתו לא מגלים עילה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו.

זאת ועוד, לא צורף תצהיר לבקשתו, מדובר בעבירה משנת 2018 ואין בענישה המאוזנת, אשר הושתה על המבקש בהיעדרו, כדי לגרום עיוות דין למבקש.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשפ"ב, 28 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.