1

לפניי בקשה לעיין מחדש בהחלטתי מיום 26.12.22, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ביום 02.10.22.

המבקש טען כי לאחר בירור עם בני ביתו, עלה כי במועד מתן פסק הדין, שניתן בהיעדרו, נפל למשכב, ובשל כך לא התייצב לדיון.

לתמיכה בטענה זו, צורף תיעוד רפואי, לפיו ביום 10.10.22 המבקש נבדק ע"י רופא בביתו.

ב"כ המבקש הוסיף כי טענה זו לא הועלתה בבקשתו מיום 20.12.22 לביטול פסק הדין, וזאת לנוכח החשש כי תידחה, מאחר שלא היה בידי המבקש תיעוד רפואי רלוונטי.

המשיבה התנגדה למבוקש.

2

ב"כ המשיבה ציין, ובצדק, כי ככל שסבור היה המבקש כי נפלה שגגה בהחלטה מיום 26.12.22, היה עליו להגיש ערעור.

בעניין זה אציין, כי המבקש אינו מפרט מהי המסגרת הנורמטיבית בגדרה מוגשת בקשה זו.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות, הן לאור הפן המשפטי והן לגופו של עניין.

ראשית, כאמור לעיל, בית המשפט אינו מכיר הליך של "עיון חוזר", לאחר שניתנה החלטה סופית.

שנית, הבקשה שלפניי הוגשה בחלוף כחודשיים וחצי ממועד ההחלטה מושא הבקשה, ומכאן כי המדובר בהחלטה חלוטה.

שלישית, הבקשה מעלה טענה חדשה בשלב זה, כאשר הנימוק לעניין אי העלאתה קודם לכן אינו יכול לעמוד.

כאמור, פסק הדין ניתן בהיעדר התייצבות המבקש ביום 02.10.22.

בהתאם לתיעוד הרפואי, המבקש נבדק ביום 10.10.22 - בחלוף מעל לשבוע ממועד מתן פסק הדין, כך שלא ברור מדוע לא הוגשה טרם מועד הדיון בקשה לדחייתו לנוכח אותן סיבות.

זאת ועוד, במועד הגשת הבקשה המקורית לביטולו של פסק הדין לא צורפו אסמכתאות, ונטען כי לא היו אותה עת בידי המבקש. לא ניתן לקבל את הנימוק שהוצג להגשתן כעת, וזאת לאחר שניתנה החלטה סופית בבקשה, וברי כאשר גם לא נאמר דבר וחצי דבר לעניין אותה סיבת היעדרות, אותה ניתן היה להעלות באותו מועד ולבקש אורכה להגשת אסמכתאות.

עוד אציין, כי הבקשה לביטולו של פסק הדין הוגשה ביום 20.12.22 - בחלוף יותר מחודשיים ממועד מתן פסק הדין, ולפיכך לא ניתן לטעון כי הבקשה הוגשה מיד ובסמוך, וניתן היה לצפות כי לאחר חלוף אותו פרק זמן תוגש בקשה הנוקבת בכל הסיבות וכאשר אליה מצורפות אסמכתאות, שכן היה פרק זמן מספק לשם כך.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

3

פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות ביום 02.10.22 יוותר על כנו.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו אדר תשפ"ג, 19 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.