1

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 3.12.19, הודעת תשלום קנס בגין אי ציות לתמרור 501 (להלן - הדו"ח), עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וטען: " אני כופר. הייתי באותו מקום. נסעתי בנתיב האמצעי, נסעתי בנתיב שנוסעים כל הרכבים הפרטיים. נתיב התחבורה הציבורית היה משמאלי".

ביום 7.9.20, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה, העיד סמ"ר עמית לביא, עורך הדו"ח והוגשו הדו"ח, שסומן ת/1 ומזכר, שסומן ת/2.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד.

2

ע"פ גרסת המאשימה, ביום 3.12.19, בסמוך לשעה 06:30, נהג הנאשם ברכב בכביש 20, מכיוון דרום לכיוון צפון ובהגיעו לפני מחלף דב הוז, נצפה על ידי עד התביעה, שעמד בשול שמאל, כאשר הוא נוסע בנתיב השמאלי, המסומן בתמרור 501 ומיועד לנסיעת תחבורה ציבורית וכלי רכב בהם שלושה נוסעים ומעלה ובהמשך, נצפה כאשר הוא סוטה ימינה ונדחף בין כלי הרכב שנסעו בנתיב האמצעי.

העד סימן לנאשם לעצור את הרכב, שמר על קשר עין רצוף עד לעצירתו בשול ימין, הסביר לו את מהות העבירה ורשם מפיו את הדברים הבאים: "ת.ר אני לא נסעתי. ת.מ. לא הייתי בנתיב הייתי בנתיב האמצעי ולא איפה שאמרת לא נסעתי בנתיב 3+".

בחקירתו הנגדית, חזר העד על כך שהבחין ברכב הנאשם תחילה בנתיב השמאלי ובהמשך, כאשר נדחף בין כלי הרכב שבנתיב האמצעי.

העד נשאל והשיב כי ממקום עמידתו, בצד השמאלי של הכביש, יכול היה להבחין בכלי הרכב הנעים מדרום לצפון.

על פי גרסת הנאשם, הוא נהג כאמור, אך לא בנתיב השמאלי, אלא בנתיב האמצעי, כפי שהוא עושה מדי בוקר, בדרכו למקום עבודתו בתל אביב. לטענתו, העד נכנס לפתע לאמצע הכביש והורה לו לעמוד בצד. עוד הוסיף הנאשם, כי אין זו פעם ראשונה ששוטרים עוצרים כלי רכב שנוסעים בנתיב האמצעי וכי ממקום עמידתו, העד לא יכול היה לראות רכב משתלב.

בחקירתו הנגדית, טען הנאשם כי ייתכן והעד הבחין ברכבו סוטה קלות בגלל עצירה שנגרמה בשל עומס התנועה במקום ולכן, סבר בטעות כי עבר נתיב.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:

1.      עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העד ציין כי עמד בשמאל הכביש וכי היה לו שדה ראיה פתוח לעבר כלי הרכב הנעים מדרום לצפון וכי לאחר שהבחין ברכב הנאשם בנתיב השמאלי, ראה אותו נדחף לנתיב האמצעי ושמר על קשר עין רצוף עם הרכב כל העת.

2.      עדותו של עד התביעה הייתה עניינית, עקבית ולא נסתרה בחקירה נגדית, שכן טענתו המרכזית, לפיה יכול היה לראות את רכבו של הנאשם ממקום עמידתו, לא נסתרה על ידי הנאשם.

3

3.      גרסת הנאשם לפיה לא היה לעד שדה ראיה לכיוון דרום, לא עשתה עלי רושם אמין. העד עמד בחלקו השמאלי של הכביש, דהיינו, בצמוד לנתיב המסומן בתמרור 501 והדעת נותנת, כי ממקום זו, יש לו שדה ראיה פתוח לנתיב זה וגם אם הנאשם נסע בנתיב המסומן כברת דרך קצרה, עדיין העבירה נעברה.

4.      אין מחלוקת בין הצדדים, כי העד הורה לנאשם לעצור את הרכב, לאחר שזה היה כבר בנתיב האמצעי והדבר מחזק את גרסת העד, לפיה הבחין במסלול נסיעת הנאשם, לרבות המעבר מנתיב לנתיב.

4. בע"פ 4004/98 ורשבסקי נגד מדינת ישראל, חזר כבוד הש' מודריק, על עמדתו, כפי שנקבעה בתיק קודם, פרשת רגב ולפיה :

"לאמור במצב של עדות הנאשם מול עדות השוטר.... לדידי, עדות השוטר אכן עדיפה, מפני שיש לה מעיקרה יתרונות ברורים על פני הנאשם. ראשית, בהנחה......אין לראות את השוטר כצד אינטרסנטי, שעדותו עלולה להיות מושפעת מאינטרס של "יפוי" כלשהו. הנהג, לעומתו, הוא צד מעוניין והוא עשוי באורח תת הכרתי ל"יפות" את התנהגותו, להכשירה ולהצדיקה בעיניו. שנית, השוטר נהנה מיתרון של התמקצעות וניסיון עבודה. הנהג, גם הנהג המקצועי, אינו עתיר ניסיון באיתור מעשי עבירה. שלישית והוא עיקר בעיני, השוטר נהנה מיתרון ההתמקדות וריכוז תשומת הלב בנהג ובמעשה העבירה. הנהג, באורח טבעי, אינו מקדיש תשומת לב מיוחדת לאורח הנהיגה שלו ובשעה שמוטחת נגדו טענה בדבר ביצוע עבירה מצדו ( מהירות, חציית פס הפרדה, אי ציות לתמרור וכו'), עליו לבצע ראיה לאחור... ואין לפניו סרט חזותי מוקלט של הנהיגה. היתרון של השוטר ברור".

לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.

זכות ערעור כחוק.

4

ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"א, 01 נובמבר 2020, במעמד הצדדים