בית המשפט המחוזי בבאר שבע

תפ"ח 63752-10-15 מדינת ישראל נ' אדרי(עציר) ואח'

תפ"ח 63772-10-15 מדינת ישראל נ' ואזנה(עציר) ואח'

תיק חיצוני: 486703/2014

בפני: כב' סגן הנשיאה, השופט נתן זלוצ'ובר - אב"ד

כב' השופטת יעל רז-לוי

כב' השופט שלמה פרידלנדר

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשמים

.1 יוסף חיים אדרי (עציר)

.2 שי אונדרה וורו (עציר)

.3 אברהם זהבי (עציר)

.4 אדי יהודה (עציר)

החלטה בבקשת הנאשם 4 לחזור בו מההודאה ולבטל את הכרעת הדין ביחס אליו.

סגן הנשיאה נתן זלוצ'ובר, אב"ד:

רקע:

כתב האישום המקורי בתיק זה היה נגד הנאשמים 1-4. עניינו של הנאשם 5 נדון עד לשלב זה לפני הרכב בראשותו של כב' השופט הבכיר אריאל ואגו.

ביום 29.01.2018 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן שכלל בנוסף לנאשמים 1-4 גם את הנאשם 5. על פי הודאת הנאשמים בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן, הורשעו הנאשמים בעבירות הבאות:

הנאשם 1 הורשע בעבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) + סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק").

הנאשם 2 הורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע, סיוע לרצח, וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), סעיף 32(1) בנוגע לעבירה לפי סעיף 300(א) וסעיף 335(א)(1) לחוק הנ"ל.

הנאשם 3 הורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע, סיוע לרצח וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), סעיף 32(1) בנוגע לעבירה לפי סעיף 300(א) וסעיף 335(א)(1) לחוק הנ"ל.

הנאשם 4 הורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע, סיוע לרצח, עבירות נשק (ייצור נשק) וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), סעיף 32(1) בנוגע לעבירה לפי סעיף 300(א) וסעיף 335(א)(1) וסעיף 144(ב2) לחוק הנ"ל.

הנאשם 5 הורשע בעבירות של רצח, קשירת קשר לפשע, עבירות נשק (הובלת נשק) וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 499(א)(1), 144(ב) רישא, 335(א)(1) לחוק הנ"ל.

במסגרת הסדר הטיעון, ביקשו הצדדים כי יושתו על הנאשמים העונשים הבאים:

הנאשם 1 -7 שנות מאסר בפועל.

הנאשם 2 -16.5 שנות מאסר בפועל.

הנאשם 3 - 10.5 שנות מאסר בפועל.

הנאשם 4 - 12 שנות מאסר בפועל.

הנאשם 5 - עונש של מאסר עולם.

תנאי נוסף להסדר היה, כי הנאשמים 1-3 יפקידו סך של 150,000 ₪, כל אחד 50,000 ₪, עד מועד הטיעונים לעונש. יתרת הפיצוי, בסך 108,000 ₪, תופקד בתוך חצי שנה ממועד גזר הדין, על ידי הנאשמים 1-3, בחלוקה שווה.

במועד זה בוטלו ארבעה דיוני הוכחות שנקבעו מראש ונקבע מועד הטיעונים לעונש ליום 11.03.2018, בהמשך נדחה מועד הטיעונים לעונש ליום 22.04.2018 על מנת שיוגש תסקיר נפגע עבירה.

בדיון ביום 22.04.2018 הסכימו הצדדים על מנגנון תשלום פיצוי חלופי, בשל העובדה שנאשמים 1-3 לא הפקידו את הפיצוי כפי שסוכם ונקבע דיון ליום 25.06.2018, כאשר מועד תשלום הפיצוי שעל נאשם 2 לשלם הוא לאחר גזר הדין.

ביום 24.05.2018 הגיש הנאשם 4 בקשה לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן.

ביום 25/6/18 הודיעו הנאשם 1 וב"כ נפגעי העבירה כי הוא שילם את הפיצוי. ביום זה טענו ב"כ המדינה וב"כ הנאשם 4 בנוגע לבקשה לחזור בו מההודעה ולבטל את הכרעת הדין ביחס לנאשם 4.

בקשת הנאשם 4 לחזור בו מההודאה

מבקשת הנאשם 4 עולה, כי לדבריו ביום 7.05.2018 הוא הודיע לבא כוחו, כי הוא אינו מרגיש שלם עם הודאתו ומבקש לחזור בו מההודאה. בא כוחו השיב לו כי יעשה כן רק לאחר שהשניים יפגשו במקום מעצרו והפגישה בין השניים התקיימה ביום 23.05.2018, בה הביע הנאשם 4 את עמדתו הנחרצת לחזור בו מהודאתו ואף חתם על תצהיר מנומק.

ב"כ הנאשם 4 ציין, כי הנאשם 4 אינו שלם עם הודאתו, ושהודה שלא בלב שלם ותחת לחץ חברתי אותו חווה לפני מסירת ההודאה, בעובדות שלא ביצע ולאחר לבטים רבים הוא מבקש לבטל את הודאתו, לנהל משפט ולהוכיח את חפותו.

ב"כ הנאשם 4 ציין, כי על פי מגמת הפסיקה יש משמעות מכרעת לעיתוי הבקשה לחזרה מהודאה. בע"פ 6349/11 גנס שנדייר נ' מדינת ישראל נקבעו שלוש נקודות זמן לחזרה מהודאה - הראשון, עד להצגת הסדר הטיעון בפני בית המשפט, השני, בין הכרעת הדין למתן גזר הדין והשלישי, לאחר מתן גזר הדין. השלב הרלוונטי לענייננו הוא השלב השני.

בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, בית המשפט התייחס לדרישת סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב- 1982, כי חזרה מהודאה מצריכה "נימוקים מיוחדים שיירשמו". לדבריו, בקשה לחזור מהודאה לאחר מתן גזר הדין בשלב הערעור מצריכה שיתקיימו "כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו".

בעניין סמחאת נקבעה הלכה מקלה באשר לחזרה מהודאה בשלב שלפני גזר הדין לפיה
"אם סובר הנאשם, כי טעה בשיקוליו בעת שהודה והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא, כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם נימוקים מיוחדים הנדרשים בסעיף 153(א)".

עוד ציין, כי בעניין שניידר נקבע, כי ההלכה הנוהגת גם כיום היא זו שנקבעה בעניין סמחאת. כן נקבע, כי המבחן המהותי הוא מבחן המניע, האם מדובר ברצון כן ואמיתי מצד הנאשם לחזור בו מהודאת שווא שמסר ולהוכיח את חפותו או שמא מדובר במהלך טקטי שנועד לגרוף תועלת משפטית. מבחן העיתוי הוא כלי עזר לצורך הכרעה במבחן המניע.

ב"כ הנאשם הדגיש, כי הסדר הטיעון וההודאה מאוד מקלים עם הנאשם 4, אל מול האפשרות שיורשע בעבירת הרצח, בה הואשם בכתב האישום המקורי. הנאשם 4 אינו עושה שימוש לרעה בזכויותיו כנאשם ואינו חפץ להשיג יתרון דיוני בפעילות תכסיסנית, אלא מבקש להילחם על חפותו. בהתאם לכך מבקש הוא לחזור בו מהודאתו ולבטל את הרשעתו.

הנאשם 4 אמר בדיון מיום 25.06.2018, כי הוא רוצה לחזור בו מהודאתו בשל לחץ נפשי בו היה במעמד הסכמתו להסדר ושהוא רוצה להוציא את האמת לאור.

ב"כ המאשימה השיב לבקשה וטען, כי סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי דורש שיתקיימו נימוקים מיוחדים ובמקרה זה מבחן זה אינו מתקיים. הנאשם 4 רוצה לחזור בו מההודאה בשל שיקולי נוחות אישיים. עוד טען, כי על פי ע"פ 3165/08 עאמר עאסלה נ' מדינת ישראל רק כאשר קיים חשש משמשי שההודאה אינה ניתנה באופן חופשי ומרצון, תתאפשר החזרה מההודאה. בנוסף ציין, כי כאשר המאשימה מגיעה לסדר עם מספר נאשמים, אחת המטרות היא לסיים את הדיון בעניינם ולחסוך זמן יקר לתביעה ולבית המשפט, ברגע שאחד מהנאשמים חוזר בו, בעצם הבסיס ואחד העמודים המרכזיים לעריכת ההסדר נופל. לפיכך, רק משיקולים מיוחדים תסכים התביעה לחזרה מהודאה.

הנאשמים 1, 2, 3 ו-5 הודיעו שהם מבקשים לקיים את הסדר הטיעון. ב"כ המאשימה הודיע כי המאשימה לא תחזור בה מההסדר ביחס לשאר הנאשמים באם תתקבל בקשת הנאשם 4 לחזור בו מההודאה.

דיון

סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, קובע:

153. (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

החוק שותק בנוגע לשאלה מהם אותם נימוקים מיוחדים המאפשרים לנאשם לחזור בו מהודאתו, ובפסיקתו של בית המשפט העליון נדונה לא אחת שאלה זו.

בע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל קבע כבוד השופט גרוניס, שנקבע במספר פסקי דין של בית המשפט העליון שהמבחן הוא:

"כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו". לדבריו, "גישה המקלה יותר עם הנאשם הובעה על ידי השופטים א' גולדברג וש' נתניהו, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט ת' אור, בגדרו של ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798. לפי גישת הרוב אין להכביד על נאשם שרצונו לחזור בו מההודיה אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני וכן די בכך שהנאשם סובר כי טעה בשיקוליו בעת שהודה ומטרתו היחידה היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, בכדי שיותר לו לחזור בו מן ההודיה". בהמשך ציין, כי במקרים בהם נקט בית המשפט בגישה המחמירה יותר "דובר בנאשמים אשר ביקשו לראשונה לחזור בהם מהודיותיהם במסגרת הערעור, לאחר שהערכאה הדיונית גזרה את דינם".

עוד הדגיש, שיש טעם רב בכך שרק בנסיבות נדירות יותר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד, "אין אלה פני הדברים במקרה בו מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו עוד לפני מתן גזר הדין, בנסיבות אלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס... כמובן שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות".

בע"פ 6349/11 גנס שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל (להלן "עניין שניידר") נאמר כי גישתו של כבוד השופט גרוניס (שהוצגה לעיל) היא ההלכה הרווחת והיא צוטטה בפסיקה עניפה של בית המשפט העליון. עוד הודגש כי "בסופו של דבר, ועל כך חזר בית משפט זה שוב ושוב, השאלה המכרעת היא הסיבה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו".

במקרה זה, בקשתו של הנאשם 4 הוגשה בתקופה שבין הכרעת הדין לבין גזר הדין, והגם שבוטלו ארבעה דיוני הוכחות בעקבות הסדר הטיעון וכן חלפו כארבעה חודשים ממועד הודאתו של הנאשם 4 ועד למועד בו ביקש לחזור בו מההודאה, בפועל לא חלה התקדמות משמעותית בתיק בשל אי תשלום הפיצוי המוסכם על ידי הנאשמים 1-3.

לא נעלמה מעיניי קביעתו של בית המשפט העליון, כי כאשר המדובר בהסדר טיעון סגור, כשהנאשם יודע מהו העונש הצפוי לו עקב הודאתו, הטענה לגבי עיתוי העלאת הבקשה לפני גזר הדין כתומכת בקבלתה אינה בעלת משמעות רבה בנסיבות העניין (ע"פ בן עמי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (11.10.2011) וכן ע"פ 3524/17 פלונית נ' מדינת ישראל (03.10.2017), אך יש גם לזכור כי המבחן המהותי והמשמעותי ביותר לעניין ההכרעה בבקשת נאשם לחזור בו מהודאתו הוא מבחן המניע, כבר נקבע בעניין שניידר לעיל, כי:

"ודוק: המבחן המהותי, אשר על פיו תוכרע בקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו, הוא כאמור מבחן המניע- האם מדובר ברצון כן ואמיתי מצד הנאשם לחזור בו מהודאת שווא שמסר ולהוכיח את חפותו, או שמא מדובר במהלך טקטי שנועד לגרוף תועלת משפטית כלשהי. מבחן העיתוי איננו אלא כלי עזר משפטי, לצורך הכרעה במבחן המניע... ואבהיר: מחד גיסא, כאשר נאשם מבקש לחזור בו מהודאתו בשלב דיוני מוקדם יחסית (ובעיקר עד למתן גזר הדין), הרי שעל פי רוב התועלת הפוטנציאלית שביכולתו להשיג מכך היא נמוכה, אם לא אפסית. מאידך גיסא, כאשר מוגשת הבקשה בשלב מאוחר יחסית, ובמיוחד לאחר שניתן גזר הדין, נדמה כי הבקשה "נגועה" באופן אינהרנטי בחשד כי הוגשה מתוך אכזבה מן העונש, ומתוך רצון לשוב ולטרוף את קלפי ההליך הפלילי, בתקווה כי ביטול ההודאה - ועימה ביטול הכרעת הדין (כקבוע בסעיף 153(ב) לחוק סדר הדין הפלילי) - יביא להקלה מסוימת גם בגזר הדין".

כאשר עסקינן בהסדר טיעון סגור, בדרך כלל, לא מתקיים החשש שהנאשם ניסה לבחון את תוצאות הודייתו ולהחליט על פיהן אם כדאי לו לחזור בו ולחדש את המשפט, דהיינו שהעובדה שמדובר בהסדר טיעון סגור, מקטינה את האפשרות שמדובר במהלך טקטי ומניפולטיבי של הנאשם שנועד לשפר את מצבו ולבחון את הסיכויים והסיכונים שבמתן הודייה במסגרת הסדר טיעון.

כמו כן, אף הסיכון שהנאשם לוקח בחזרתו מההודאה מחזק את הרושם כי הוא מבקש להוכיח את חפותו. על פי הסדר הטיעון העונש הצפוי לנאשם 4 הוא 12 שנות מאסר בפועל ואילו החזרה מההודאה מעמידה אותו בסיכון הרשעה בעבירת הרצח שהעונש הקבוע בצידה הוא מאסר עולם חובה.

ראו לעניין זה עפ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל:

"המהלך שנוקט המערער אף כרוך בסיכון לא מבוטל. העונש שגזר עליו בית משפט קמא הינו לכאורה עונש קל, בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע. המערער בוודאי מודע לכך שאם יוחזר המשפט לשלב ההוכחות, ובסופו הוא יורשע בשנית, עלול העונש שיושת להיות חמור הרבה יותר. נכונותו לשאת בתוצאות הקשות מחזקת את הרושם, כי הוא מבקש להוכיח את חפותו".

להסדרי הטיעון ישנה חשיבות רבה במערכת המשפט. מחד גיסא, כאשר עסקינן בהסדר טיעון הנוגע למספר נאשמים ("הסדר חבילה") עולה שיקול נוסף בבחינת הבקשה לחזרה מהודאה והוא העובדה שהתביעה למעשה מתנה את הסכמתה להסדר בהצטרפות כל הנאשמים בתיק. האינטרס הציבורי לחסוך בזמן ובכסף הכרוכים בניהול משפטי הוכחות ארוכים הוא אחד האינטרסים המשמעותיים העומדים בסיס הסדרי הטיעון והוא לא מתקיים כאשר אחד מהנאשמים מחליט לחזור בו מההודאה ולמעשה מהסדר הטיעון ויש לכך משמעות רבה במערכת השיקולים. מאידך גיסא, שותפות הגורל בין הנאשמים בהסדרי טיעון מסוג זה, כורכת בחובה לחצים קבוצתיים מצד הנאשמים המעוניינים בהסדר כלפי אלה שפחות מעוניינים ותפקידו של בית המשפט הוא להיות אמון על ההקפדה כי ההודאה נמסרה בלב שלם ומרצון חופשי (ראו לעניין זה ע"פ 2094/11 ציון בן עמי נ' מדינת ישראל (11.10.2011), ע"פ 635/05 אמג'ד דענא נ' משינת ישראל (26.11.2007)).

במקרה זה, הגם שהנאשם 4 טען כי הופעל עליו לחץ חברתי עובר למסירת ההודאה ולכן הודה שלא בלב שלם, הוא לא הצביע על הגורם שהפעיל את הלחץ והאופן בו הופעל הלחץ. חרף האמור, בשל העובדה שלא מצאתי מניע או תועלת טקטית בחזרתו של הנאשם 4 מההודאה ולאור חומרת העבירה בה הוא מואשם והסיכון שבחזרתו מההודאה וכן השלב בו אנו נמצאים בהליך, אני מוכן לקבל כי שחזרתו מההודאה לא נראית טקטית שכן הוא לוקח סיכון שיורשע בעבירה חמורה ביותר.

בנוסף, במקרה זה ביטול הכרעת הדין בעניינו לא תפגע בהסדר הטיעון עם יתר הנאשמים שכן גם הנאשמים האחרים וגם התביעה הודיעו שההסדר בנוגע לנאשמים אלה בעינו עומד.

לאור כל האמור, אני מציע לחברי: להתיר לנאשם 4 לחזור בו מהודאתו, לבטל את הודאתו, להחזיר על מכונו את כתב האישום המקורי בנוגע לנאשם 4 ולקבוע את המשך שמיעת הראיות מהמקום שהפסקנו את שמיעתן לאור ההסדר.

נתן זלוצובר, שופט אב"ד

סגן הנשיאה

יעל רז לוי, שופטת

שלמה פרידלנדר, שופט