1

 

 

 

 

 

 

 

 

הוכח שהנאשם ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. עם זאת, אנו מזכים אותו מעבירת הטרדה מינית לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998 ונוכח קיומו של ספק סביר בדבר גילו של המתלונן בזמן ביצוע העבירות, אנו מרשיעים אותו בעבירה לפי סעיף 350 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") בצירוף סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק ובעבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק.

 

כתב האישום ותשובת הנאשם

2

1.         כתב האישום שהוגש נגד הנאשם כולל שלושה אישומים המייחסים לו עבירה של גרם מעשה סדום בקטין שטרם מלאו לו 16 שנים שלא בהסכמתו החופשית, לפי סעיף 350 בצירוף סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק; עבירה של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 16 שנים שלא בהסכמתו החופשית, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק; ועבירת הטרדה מינית של קטין מתחת לגיל 15 לפי סעיף 5(א) בנסיבות סעיף 3(א)(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998.

 

2.         בכתב האישום נטען כי בשלושה אירועים שונים שהתרחשו בשנת 2010 ביצע הנאשם מעשים מגונים במתלונן, יליד שנת 1995. באירוע הראשון מסופר כי כאשר היה המתלונן במקווה שליד בית הכנסת "..." .., צעד הנאשם לעבר המתלונן, נעמד מאחוריו וליטף את איבר מינו; באירוע השני מסופר כי מספר ימים לאחר האירוע הראשון כאשר היה המתלונן באותו בית הכנסת, ביקש הנאשם מהמתלונן שיבוא עמו לשירותים. הנאשם סגר את דלת תא השירותים ונגע במתלונן מתחת לבגדיו. לאחר שהמתלונן סירב לבקשת הנאשם לפשוט את בגדיו ולמצוץ את איבר מינו, הוריד הנאשם בכוח את מכנסיו ותחתוניו של המתלונן, הכניס את איבר מינו של המתלונן לפיו ומצץ אותו; באירוע השלישי מסופר כי מספר חודשים לאחר שני האירועים הראשונים, פגש הנאשם את המתלונן ברחוב וביקש ממנו לבוא עמו לבית הכנסת ... ... שם הנאשם נכנס עם המתלונן לשירותים וסגר את דלת התא אחריו. הנאשם הוריד את מכנסיו ותחתוניו של המתלונן ושפשף את איבר מינו בידו. לאחר מכן, במספר מקרים שאינם ידועים למאשימה, כאשר פגש הנאשם את המתלונן ברחוב, ביקש ממנו לבוא עמו, אך המתלונן סירב.

 

3.         בתשובתו לכתב האישום, הכחיש הנאשם את כל המיוחס לו מכל וכל וטען כי היכרותו עם המתלונן התמצתה ביחסי שכנות בלבד.

 

עדות המתלונן

4.         המתלונן סיפר בעדותו כי הכיר את הנאשם רק באופן שטחי כשכֵן וכמתפלל בבתי הכנסת באזור מגוריו. באשר לאירוע הראשון, הוא סיפר כי כשהיה בן 14, בעת ביקורו במקווה הסמוך לבית הכנסת ".." .., לפני שבת, הוא הרגיש כי הנאשם בוחן אותו במלתחות (עמ' 35-32 לפרוטוקול). כשניגש לשירותים כשהוא עירום, הנאשם הגיע מאחוריו ונגע באיבר מינו. הוא תיאר כי הסתובב במהירות לראות מי נגע בו. לגרסתו, הנאשם ניסה להביאו לזיקפה אך כשל בכך (עמ' 36 לפרוטוקול). הוא תיאר כי לאחר מכן עזב את המקום בבהלה (עמ' 16-15לפרוטוקול). כל האירוע כולו ארך כחמש שניות כשהשירותים מוארים אך לא היה איש אחר בסביבה מלבדו ומלבד הנאשם (עמ' 31 לפרוטוקול). ב"כ הנאשם שאל את המתלונן מדוע בניגוד לעדותו בבית המשפט, בהודעתו במשטרה הוא לא פירט כי הנאשם בחן אותו באזור המלתחות והוא השיב כי בעת הגשת התלונה היה מבולבל מההליך ופחד מתגובת הנאשם והסביבה, אך כיום הוא נזכר בדברים בצורה מדויקת יותר (עמ' 33 לפרוטוקול).

 

3

5.         כשבוע לאחר האירוע המתואר, המתלונן פגש בנאשם, שוב באותו בית הכנסת. הנאשם "הסתובב סביב" המתלונן והפציר בו להיכנס איתו לשירותים. המתלונן אכן נכנס עם הנאשם לשירותים אך זאת מתוך פחד וחשש מתגובת הנאשם (עמ' 40-39 לפרוטוקול). הנאשם נעמד מול דלת תא השירותים וחסמהּ מבפנים. בחקירתו הנגדית הוא הסביר כי מכיוון שהדלת נפתחת פנימה לא היה ביכולתו לפתוח אותה, בין אם הנאשם עמד או ישב בפתח הדלת (עמ' 42 לפרוטוקול). או אז, הנאשם ביקש ממנו שימצוץ את איבר מינו, אך הוא סירב ואמר כי "הוא נגעל". לאחר מכן הנאשם הוריד את מכנסיו ותחתוניו של המתלונן, נגע באיבר מינו של המתלונן ומצץ אותו. גם הנאשם הוריד את מכנסיו ותחתוניו, ביקש מהמתלונן לגעת באיבר מינו ואף לקח את ידו של המתלונן והניחה על איבר מינו. לאחר שהגיע הנאשם לפורקן, שחרר את המתלונן לדרכו.

 

6.         בחקירתו המתלונן הוסיף אודות אותו אירוע דבר שלא פירט בהודעותיו במשטרה, על כך שהנאשם הגיע לפורקן וזאת משום שלטענתו לא היה לו נוח לספר זאת וכי גם לא ראה את חשיבות הדבר (עמ' 43 לפרוטוקול). כמו כן, הוא לא זכר בוודאות האם הוריד את בגדיו בעצמו או האם היה זה הנאשם שעשה כן (עמ' 44 לפרוטוקול). אם כי הוא הדגיש שבמהלך כל האירוע הוא ביקש לצאת מתא השירותים אך הנאשם התעלם מבקשותיו (עמ' 20-16, 45 לפרוטוקול). המתלונן דחה בשאט נפש את הטענה כי הוא זה שיזם את המגע המיני עם הנאשם (עמ' 23, 37-36 לפרוטוקול).

 

7.         כעבור מספר שבועות (עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 9-11), בערב צום תשעה באב, פגש המתלונן את הנאשם ליד בית הכנסת של ... הנאשם הפציר במתלונן לבוא איתו לשירותים בבית הכנסת. המתלונן אכן הלך אחר הנאשם ובשירותים הנאשם חסם את פתח הדלת, פתח את רוכסן מכנסיו של המתלונן, הכניס את ידו ונגע באיבר מינו. המתלונן סיפר כי ביקש מהנאשם ללכת הביתה ולהתכונן לצום (עמ' 21-20 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הוא הוסיף כי היה עם זקפה בעת האירוע (עמ' 49 לפרוטוקול). בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם, למה לא הזכיר את האירוע המדובר בהודעתו הראשונה במשטרה, השיב המתלונן כי הסתפק במה שסיפר אודות שני האירועים הראשונים ולא הרגיש צורך לספר גם על האירוע השלישי, שכן לדעתו די באירוע אחד במקרה שכזה בכדי "לדפוק לבן אדם את החיים" (עמ' 50-49 לפרוטוקול).

 

4

8.         לאחר קרות האירועים המתוארים, חלק המתלונן את השתלשלותם עם אדם בשם נחמן זילבר שהיה "ראש הקבוצה" של המתלונן בשנתיים שלפני התרחשות האירועים. לא התברר עד תום מה היה תפקידו של נחמן זילבר בקהילה, אולם נראה כי היה נהוג לחלק את הנוער של קהילת .. לקבוצות שונות, כאשר בראש כל קבוצה הוצבה דמות בוגרת שתפקידה היה להוות אוזן קשבת לנערים בקבוצה (עמ' 25-24 לפרוטוקול). מכל מקום, ב"כ הנאשם הטיח במתלונן כי הטעה בכוונה תחילה ומסר למשטרה גרסה לפיה נחמן זילבר עבר לגור בלונדון על מנת למנוע את חקירתו על ידי המשטרה, שכן יש בעדותו של זילבר כדי לתמוך בגרסתו (המאוחרת) של הנאשם שהוא לא עשה דבר בניגוד לרצונו של המתלונן. המתלונן השיב כי אין לו מידע על מקום הימצאו של זילבר מלבד מה שהוא בעצמו הודיעו, והוא אינו יודע אם היה בכך אמת או לא (עמ' 27-25, 57-56 לפרוטוקול).

 

9.         יצוין עוד כי בעקבות האירועים, המתלונן סיפר כי הקפיד ללכת לבית הכנסת עם ליווי על מנת להרתיע את הנאשם מלגשת עליו, עד שהמתלונן עבר עם משפחתו להתגורר בחו"ל (עמ' 22-21 לפרוטוקול).

 

10.       עוד סיפר המתלונן כי הגיש תלונה כנגד הנאשם במשטרה רק בשנת 2014 וזאת לאחר שפנה לקבל עזרה טיפולית בישראל. בתשובה לשאלות ב"כ הנאשם הסביר המתלונן כי הוא רצה לפנות לטיפול אך לקח לו זמן לאזור אומץ ולשתף את הדברים עם אחרים. הוא העיד כי הוא סבל מפחדים כבר מגיל צעיר, "הייתי מפחד מכול בן אדם שהיה אומר לי משהו לעשות הייתי עושה" (עמ' 29 לפרוטוקול; ת/3 עמ' 18 שורות 18-30) ורק לאחר קבלת הטיפול הצליח לשתף את הוריו במה שעבר, למרות שלאורך השנים ההורים ניסו לחקור ולשאול אותו על אודות בעיותיו בלימודים (עמ' 23-22, 28-27 לפרוטוקול).

 

11.       לשלמות התמונה יצוין כי עדותו של המתלונן עלתה בקנה אחד עם דבריו בעימות שקיים עם הנאשם (ת/3). עם זאת לטענת ב"כ הנאשם החוקר שניהל את העימות התערב בצורה בוטה לטובת המתלונן כבר בתחילת העימות ובכך הפר את "שוויון הכוחות" שאמור להתקיים בעת עריכת עימות בין מתלונן לנאשם (עמ' 12-11 לפרוטוקול). כמו כן, לטענתו אדם נוסף מהקהילה היה נוכח בעימות, דבר שזיהם את הראיה מיסודה.

 

גרסת הנאשם

12.       בחקירותיו במשטרה, הנאשם הודה כי הכיר את המתלונן ברמת ה"בוקר טוב" כשכנים וכמתפללים באותו בית כנסת, אך הכחיש את כל המיוחס לו (ת/2, הודעה מיום 25.2.2014 שורות 33-16; תמליל חקירה מיום 22.6.2016, עמ' 13 שורות 22-37). הוא טען כי בשני מקרים במקווה של בית כנסת .., המתלונן הוא זה שתפס את ידו וניסה להניחה על איבר מינו. בתגובה, הנאשם משך את ידו והסביר למתלונן כי הדבר אסור (ת/2, הודעה מיום 25.2.2014, שורות 85-50, 136-131; תמלול חקירה מיום 22.6.2016 עמ' 9 שורות 25-12; עמ' 19, שורות 1-25). הנאשם חזר על גרסתו גם בעימות שקיים עם המתלונן (ת/3, עמ' 3, שורות 17-35).

 

5

13.       אלא שבעדותו בבית המשפט חזר בו הנאשם מגרסתו במשטרה ומהכחשתו הגורפת בתשובתו לאישום והודה כי האירועים אכן התרחשו, אך זאת ביזמתו ובהסכמתו של המתלונן. הוא הסביר כי כבש את גרסתו האמיתית מכיוון שחשש כיצד היא תתקבל בקהילה החרדית בה הוא חבר הואיל ומדובר במעשים חמורים ביותר אשר יכולים להביא נידוי עליו ועל משפחתו. בתחילה הוא חשב שעדיף לו להיכלא בבית סוהר מאשר לספר את האמת, אבל בסופו של יום החליט לספר את האמת בגלל ההגזמה הפרועה של המתלונן בתיאור הדברים ו"לשים את עצמו בידי ה'" (עמ' 149-147 לפרוטוקול). עוד סיפר הנאשם כי הליך טיפולי שעבר בשנתיים האחרונות, כמו גם שיחותיו עם בא-כוחו, עודדו אותו לחשוף את האמת (עמ' 185-183 לפרוטוקול). הוא גם הסביר כי בחקירתו הראשונה במשטרה היה נתון תחת לחצים כבדים, בין היתר בשל כך שאשתו הייתה מאושפזת בבית החולים וילדיו צפו בו מובל למעצר (עמ' 155 לפרוטוקול). בנוסף היה קשה לו להגיד את הדברים מול אדם נוסף מהקהילה שנכח בחדר החקירות בעת העימות שהתקיים בינו לבין המתלונן (עמ' 235-230 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הנאשם עומת עם הטענה כי הוא שינה את עדותו מקצה לקצה כדי להתאימה לראיות שהובאו בפרשת התביעה. הוא טען כי גם בעימות שהיה בתחנת המשטרה הוא ניסה לרמוז למתלונן כי הוא מגזים בתיאורו את השתלשלות העניינים והוא לא יודע למה המתלונן סיפר את שסיפר (עמ' 174-171 לפרוטוקול). היה לו גם קשה לא לספר את האמת עד עכשיו, אבל כעת הוא מספר את הסיפור האמיתי (עמ' 188-187 לפרוטוקול).

 

14.       בגרסתו החדשה סיפר הנאשם כי הכיר את המתלונן ופגש אותו הרבה בבית הכנסת ובשכונה. הם היו מתפללים יחדיו ב"מניין ותיקין" והוא למד את שם המתלונן לאחר ששמע כיצד מעלים אותו לתורה (עמ' 136 ו-156 לפרוטוקול). הוא גם הכיר את המתלונן בשל תקרית בה התעמת עמו לאחר שרב עם בניו החורגים (עמ' 151 לפרוטוקול).

 

15.       לגופם של האירועים הוא סיפר כי יום אחד כאשר עבר ליד אחת מהבריכות במקווה שליד בית כנסת "..", כאשר האזור היה ריק מאדם זולת המתלונן, הוא ראה את המתלונן במים כשהוא משחק באיבר מינו שהיה "קשה וגדול". הנאשם הביט במתלונן במשך מספר שניות ונוצר קשר עין בינו לבין המתלונן שהמשיך לשחק באיבר מינו. הנאשם הלך לכיוון השירותים אך המתלונן עקב אחריו לשירותים, עקפו מצד ימין והפנה את איברו הזקור לכיוון ידיו של הנאשם. הנאשם נגע באיבר מינו של המתלונן למשך "אלפית השנייה" ועזב את המקום כשהוא המום מהאירוע וממעשיו (עמ' 140-139 לפרוטוקול). עם זאת בחקירתו הנגדית הודה הנאשם שיכול להיות שהיה מגע מכוון מצידו, אך מגע זה נכפה עליו מתוך תשוקה להזיז את ידו קלות (עמ' 195-194 לפרוטוקול). לדבריו, המתלונן עיוות את הסיפור האמיתי שקרה והפך את התפקידים ששחקו כל אחד מהם באירוע (עמ' 177 לפרוטוקול). מכל מקום, הנאשם והמתלונן לא דיברו ביניהם לאחר המקרה עד שנפגשו בשנית מאוחר יותר באותו חודש (עמ' 193 לפרוטוקול) כפי שיפורט להלן.

 

6

16.       באשר לאירוע השני, סיפר הנאשם על התקרית בה פגש במתלונן ליד בית הכנסת " .." כשהמתלונן חצה את הרחוב כדי לפגוש בו. הוא ניסה להתחמק מהמתלונן ולחצות את הכביש אך המתלונן עקב אחריו. המתלונן ביקש ממנו לבוא עמו כאשר הוא מסמל למתלונן עם ראשו שהוא אינו מעוניין. אלא שהמתלונן המשיך ואמר לו "אף אחד לא יראה שום דבר". הוא הסביר את סירובו בכך שפחד שמישהו יבחין בהם ומההשלכות לכך בחברה החרדית שבה הוא חבר. בסופו של דבר הוא השתכנע שאיש לא יגלה את מעשיהם והלך עם המתלונן לשירותים של בית הכנסת "...", כאשר הוא מתחבט בינו לבין עצמו האם לפעול לפי התשוקה שאחזה בו אם לאו (עמ' 209 לפרוטוקול). כשהגיעו לשירותים שניהם הורידו את מכנסיהם ונגעו אחד באיבר מינו של השני במשך מספר דקות כשהמתלונן הגיע לפורקן. אם כי, בחקירתו הנגדית הוא הודה שגם הוא הגיע לפורקן (עמ' 218 לפרוטוקול). השניים לא דיברו ביניהם במהלך כל האירוע וגם לא לאחריו. בחקירתו הנגדית הוא הסביר כי מדובר בתא שירותים קטן ואם היה ברצון מי מהם לצאת, שניהם היו צריכים לזוז על מנת לפתוח את הדלת. עם זאת, לדבריו הוא לא מנע מהמתלונן לצאת מתא השירותים וכל שהמתלונן היה צריך לעשות היה לבקש לצאת. הנאשם לא זכר שנעל את הדלת, אך ייתכן שכן (עמ' 210 לפרוטוקול).

 

17.       בהמשך עדותו סיפר הנאשם כי למרות שדאג לכך שייתפס יחד עם המתלונן מהלך ברחוב, לא חשב בזמנו על הסיכון שכרוך בכך שיתפסו אותם יוצאים ביחד מתא השירותים. אם כי במחשבה לאחור לא ראה בכך בעיה מכיוון שהשירותים הם בקומה נפרדת מקומת התפילה ומרוחקים ממנו יחסית, למרות שהיה מדובר בבית כנסת ובשעת תפילת מנחה שזו שעה עמוסה בבית הכנסת (עמ' 213-213 לפרוטוקול).

 

הנאשם גם הכחיש כי ביצע במתלונן מין אוראלי, ולמרות שהיו לו מספר מחשבות בנוגע לזה, הוא לא יישמם ומעולם לא קיים יחסי מין אוראליים.

 

7

18.       באשר לאירוע השלישי, הוא סיפר כי פגש את המתלונן ברחוב ליד בית הכנסת ".." בערב תשעה באב. הוא והמתלונן סימנו אחד לשני עם הראש והמתלונן הוא זה שביקש ממנו להיכנס איתו לבית הכנסת. בחקירתו הנגדית הוסיף הנאשם כי קודם פגש את המתלונן בבית הכנסת "..." שהיה מלא באנשים והמתלונן סימן לו בראשו שייפגשו ברחוב ואז הם הלכו לעבר בית הכנסת ".." שהיה ריק יותר. המתלונן הוא זה שיזם והיה המניע שעמד מאחורי האירועים (עמ' 198-197 לפרוטוקול). עם זאת, הוא הלך ברחוב לפני המתלונן מכיוון שפחד כיצד הדבר ייתפס אם יראו אותם הולכים ומדברים יחד (עמ' 202 לפרוטוקול). עם הגעתם לבית הכנסת שניהם נכנסו יחדיו לתא שירותים כאשר הוא נכנס ראשון לתא. הוא לא זכר אם נעל את דלת התא אם לאו. שניהם לא דיברו ביניהם, אלא הורידו את מכנסיהם "חצי הדרך" ונגעו אחד באיבר המין של השני, כשאיבריהם זקורים, במשך כמה שניות. הוא העיד כי לא הגיע לפורקן וכי גם הוא וגם המתלונן היו בלחץ בגלל הצום הקרב. לאחר מכן המתלונן אמר שהוא צריך לסור לביתו לאכול סעודה מפסקת לפני הצום מכיוון שהוריו מחכים לו וגם הוא היה צריך ללכת לביתו והם נפרדו בידידות (עמ' 144-141 לפרוטוקול). הוא העיד כי בעת האירועים הוכרע על ידי תשוקה ולא התנהג כעצמו, שכן לא חש בתשוקות שכאלה בעבר (עמ' 201-199 לפרוטוקול).

 

19.       מעבר להתייחסותו לשלושת המקרים המתוארים בכתב האישום, הנאשם סיפר על עוד מקרה בו פגש את המתלונן במקווה של בית הכנסת "..." בחג שמחת תורה. הוא והמתלונן היו באחת מבריכות הטבילה במקווה כאשר רק אדם אחד נוסף היה איתם בבריכה. המתלונן התקרב אליו אך הוא סימן לו עם הראש שלא יתקרב, והוא ניסה להתרחק ממנו אל פינת הבריכה. למרות זאת, המתלונן המשיך להתקרב אליו. הוא יצא והלך לבריכה אחרת כשהמתלונן עוקב אחריו. הוא חזר וסימן למתלונן שלא יתקרב אליו, אלא שהמתלונן המשיך בדרכו ומשך את ידו לעבר איבר מינו פעמיים. הוא הזיז את ידו וכשהמתלונן שאל מה הבעיה, הוא הראה לו באצבע שיש עוד מישהו בבריכה. בתשובה לכך המתלונן אמר לו: "מה הבעיה? נעשה את זה גם איתו, הוא יודע על זה". הוא לא רצה לקחת בכך חלק בייחוד לאחר חודש אלול והימים הנוראים, ולכן התלבש ועזב את המקווה (עמ' 147-146 לפרוטוקול).

 

20.       הנאשם הסביר שלמרות שתגובתו לכניסתו של המתלונן לבריכה יכלה לעורר חשד ליחסים בינו לבין המתלונן, הוא פחד שהמתלונן יבצע משהו על אף שהיה אדם נוסף בבריכה (עמ' 223-219 לפרוטוקול). ב"כ המאשימה עימתה את הנאשם עם הצגתו את הדברים בחקירתו במשטרה ובעימות, לפיהם אמר למתלונן בשתי הפעמים כי "אסור לעשות את זה". הנאשם חידד שיכול להיות שלא אמר מפורשות למתלונן שהדבר אסור כשהמתלונן משך את ידו לכיוון איבר מינו, אך הוא בהחלט סימן בראשו שאינו מעוניין במגעו של המתלונן (עמ' 167ועמ' 226-225 לפרוטוקול).

 

21.       לדעת הנאשם, המתלונן הגיש את התלונה בעקבות פגישותיו אצל מטפל שהציע לו למען בריאותו הנפשית וכדי שיוכל להשתיק את מצפונו, לבחור במישהו כקרבן ולהגיש נגדו תלונה במשטרה (עמ' 181-179 לפרוטוקול).

 

8

22.       לדברי הנאשם, במהלך האירועים הנ"ל, המתלונן היה כבן 16 מכיוון שהוא זוכר את ה"קידוש" שעשו לו לכבוד בר-המצווה שהתקיים כשלוש שנים קודם לקרות האירועים, שאז הוא היה לקראת סיום הישיבה הקטנה (עמ' 140-139 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הסביר הנאשם כי הוא גר במקום קטן והוא מכיר כל אחד ואחד מאנשי המקום ואת התאריכים המשמעותיים בחייהם ולא הייתה לו התעניינות מיוחדת בחייו של המתלונן. לכן, בשעתו הוא לא ידע מה היה גילו של המתלונן, אך בהיזכרות לאחור ובחישוב הזמנים הוא יודע לומר שהמתלונן היה לפחות בן 16 בזמן האירועים למרות שאינו זוכר באיזה שנה בדיוק הם התרחשו (עמ' 170- 175, 228 לפרוטוקול). מאוחר יותר בעדותו אף טען כי המתלונן סיפר לו מפורשות שהוא בן 16 (עמ' 228 לפרוטוקול).

 

23.       בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה מדוע ילד בן 16 יפנה לגבר בן למעלה מגיל 40 לשם קיום מערכת יחסים מינית, השיב הנאשם, כי כאשר לאדם קיימת תשוקה חזקה הוא יפנה לכל אחד, לא משנה מה הגיל או מה מגדרו (עמ' 198 לפרוטוקול). הנאשם אף טען כי ייתכן שהמתלונן היה ילד ביישן, אך בנושא הזה תשוקתו גברה על ביישנותו (עמ' 243-241 לפרוטוקול).

 

24.       גם מר נחמן זילבר הובא לעדות על ידי ב"כ הנאשם. איש זה שימש כאמור כ"ראש הקבוצה" של המתלונן בחסידות ברסלב ב . בזמן האירועים. הוא סיפר כי המתלונן פנה אליו בזמנו וסיפר לו כי הנאשם נגע בו במקום שאסור לגעת. אלא שלא מרבים לדבר על נושאים כאלה בקהילה ולכן שאל את המתלונן רק מה היה. לפיו, הטיפול במקרים כאלה בקהילה מתחלק לשניים. ישנו "עסקן" שהוא אדם מקושר בתוך הקהילה החרדית שתפקידו לדבר עם האדם הפוגע ולוודא שלא ייפגש עם הנער הנפגע בשנית, בעוד ראש הקבוצה מדבר עם הנער. "דרך המלך" אינה לפנות למשטרה ולהגיש תלונה, וכך גם היה במקרה זה. הוא דיבר עם המתלונן והסביר לו שמדובר באירוע חמור שעליו "להתחרט בזה" וניסה לחזק אותו שלא ייכשל בדבר מעין זה בשנית. לפי הבנתו, הדברים היו בהסכמה. לוּ היה מדובר בכפייה, הוא לא היה מדבר על כך עם המתלונן אלא רק פונה ל"עסקן" (עמ' 260 לפרוטוקול). באשר לטענה שסיפר למתלונן שהוא עומד לעזוב את הארץ, הוא טען כי אינו יוצא מהארץ בכלל, למעט נסיעות לאומן, ולא תכנן ואינו מתכנן לצאת מהארץ להבא (עמ' 251-248 לפרוטוקול). מכל מקום הוא לא בדק עם העסקן מה עלה בגורל הנאשם ומה יצא מסיפור המקרה עד שהתקשרו אליו בנוגע להליכים המשפטיים. הוא גם לא פגש מעולם את הנאשם עד למתן עדותו בבית המשפט (עמ' 259-254 לפרוטוקול).

 

25.       עוד הובא למתן עדות מטעם הנאשם, מר אוריאל ביטון שהתברר שהוא אותו אדם נוסף מהקהילה שהיה נוכח בעימות. מר ביטון סיפר כי בזמן האירוע היה מנהל סופר-מרקט ברמת .. ב'. חבר בשם מר משה קיוויתי שגם הוא "עסקן" בארגון הנקרא "ועד לטוהר המחנה" (עמ' 281 לפרוטוקול) פנה אליו וביקש ממנו להתלוות אל המתלונן אל תחנת המשטרה ולהיות נוכח בעימות בין המתלונן לבין הנאשם (עמ' 276 לפרוטוקול). הוא הוסיף כי הוא מתלווה לא מעט למתלוננים במשטרה (עמ' 278 לפרוטוקול).

 

26.       לנוכח השינוי בגרסתו של הנאשם על דוכן העדים, הגיש ב"כ הנאשם בקשה חריגה ביותר להחזיר את המתלונן לדוכן העדים על מנת שיוכל לחקור אותו לעניין הגרסה החדשה שהועלתה על ידי הנאשם. בהחלטה מיום 17.11.2016 נעתרנו לבקשה.

 

9

27.       בעדותו הנוספת של המתלונן הוא שלל לחלוטין את גרסתו החדשה של הנאשם לפיה הוא נתן את הסכמתו למעשיו של הנאשם וטען כי הנאשם "פשוט הפך את כל הסיפור הזה" (עמ' 287 לפרוטוקול). הוא אף הביע פליאה נוכח שינוי גרסתו של הנאשם, לפיה הוא מודה היום סוף - סוף שביצע את המעשים, אלא שטוען בערמה שהוא המתלונן הסכים או יזם אותם (עמ' 289 לפרוטוקול). הוא גם נשאל רבות אודות מצב העמידה שלו ושל הנאשם בתא השירותים, אם עמד ליד הנאשם, או במאונך ממנו. תשובתו הייתה, שבין כך או כך, הנאשם מנע בעדו לצאת מהתא, כך שאין רלוונטיות לשאלה (עמ' 290 - 291 לפרוטוקול). הוא גם עמד על כך שהנאשם ביצע בו מין אוראלי (עמ' 290 לפרוטוקול). הוא נשאל גם על האירוע הרביעי שהנאשם סיפר אודותיו מיוזמתו, אך עוד עובר להצגת גרסת הנאשם לפניו, המתלונן סיפר שהוא היה בבריכת המקווה עם הנאשם וכי קרוב לוודאי שטענת הנאשם היא שהיה זה הוא - המתלונן שמשך את ידו של הנאשם לעבר איבר מינו ואילו הנאשם התנגד לכך (עמ' 295 לפרוטוקול). הוא נשאל כיצד ידע לספר על אירוע זה שעלה רק בחקירתו של הנאשם שניתנה לאחר מתן עדותו שלו בבית המשפט. תשובתו הייתה שלא היה לו ספק שגם בדיה זו תועלה על ידי הנאשם אשר לאורך עדותו בודה סיפורים מדמיונו ולכן העלה בדעתו כי הגרסה תוצג לפניו (עמ' 296 לפרוטוקול).

 

28.       עוד נשאל המתלונן אודות גילו בזמן האירועים והוא עומת עם גרסת הנאשם לפיה הוא היה בגיל 16. בתשובה לכך טען כי הדבר בלתי אפשרי, שכן הוא עבר לגור עם משפחתו בחו"ל כבר בגיל 15 (עמ' 300 לפרוטוקול). הוא עומת עם פלט היציאות שלו מהארץ (נ/3) ממנו עלה כי רק בגיל 16 וחמישה חודשים משפחתו העתיקה את מקום מגוריהם לחו"ל, ותשובתו הייתה כי חרף זאת עד כמה שזכור לו הוא נסע כבר בהיותו בן 15. מכל מקום הוא סיפר כי לאחר האירועים חלף זמן עד שעבר לישיבת ".." באשדוד למשך מספר חודשים (עמ' 302, שורה 31 לפרוטוקול).

 

דיון והכרעה

29.       תחילה נסיר אבן נגף מהדרך והיא טענתו של הנאשם שנזנחה בסיכומיו שבהיות שפת אמו אנגלית, זכותו להליך הוגן נפגעה מכך שחוקרי המשטרה לא זימנו מתורגמן לאנגלית בעת גביית הודעתו. לטענתו, גביית ההודעה וקיום העימות בעברית שללה ממנו את הזכות להבין במה הוא מואשם כמו גם את היכולת להסביר את עצמו ולהתגונן בצורה אפקטיבית כנגד החשדות נגדו. למרות שכאמור הטענה נזנחה במסגרת הסיכומים ולו בשל כך אין לקבלה, מכיוון שהיא עלתה במהלך הדיון ראינו לנכון להתייחס אליה ולדחותה לגופה.

 

10

30.       סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002 קובע במפורש כי: "חקירת חשוד תתנהל בשפתו או בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה, לרבות שפת סימנים". על פי פשוטו של מקרא אפוא, אם חוקר המשטרה מתרשם כי החשוד מבין ומדבר גם עברית, אין עליו חובה לנהל את החקירה דווקא בשפת האם של החשוד. בענייננו ניכר כי הנאשם הבין היטב את כל שאלות החוקר, גם אם התקשה מעט בתשובותיו. גביית ההודעה והעימות נמשכו כל אחד כשעה, במהלכם ניהל הנאשם שיחה שוטפת ברובה מול החוקר ואף הפנה אצבע מאשימה כלפי המתלונן ועל כן אין מקום לאמירה כי נפגעה יכולתו להגן על עצמו.

 

גם צפייה בקלטת העימות מלמדת שהנאשם הבין הן את דברי חוקר המשטרה והן את דברי המתלונן ולא נתקל באי הבנת הנאמר. אדרבה, מקום בו לא הבין מילה כלשהי, הוא שאל את השוטר לפשר המילה והשוטר הסביר לו את פירושה ולעיתים גם תרגם לו את המילה לאנגלית. הנאשם גם לא נשאר אדיש במהלך העימות ואף חקר את המתלונן על סבירות גרסתו בעברית רהוטה.

 

31.       ולגופו של עניין. טענתו המרכזית של הנאשם בעדותו הייתה כאמור כי המתלונן היה היוזם והמניע מאחורי המפגשים המיניים ביניהם. לחלופין טען הנאשם כי המתלונן לא הביע התנגדות למעשיו ולכן עומדת לו טענת "טעות במצב דברים". בטענתנו זו הנאשם נסמך על סעיף 34י"ח לחוק, הקובע כי יש לבחון את אחריותו הפלילית של נאשם כאילו ביצע את העבירה בתנאים אותם הוא דימה בשעת המעשה, כאשר על הנאשם להראות כי העובדות תומכות בגרסתו. אומנם מדובר בבחינת נקודת מבט סובייקטיבית של הנאשם, אך אין משמעותה שבית המשפט צריך להסתמך אך ורק על עדותו של הנאשם, אלא עליו לבחון כיצד היא משתלבת במכלול הראיות (וראו: ע"פ 2553/15 קבלאן האדי נ' מדינת ישראל (1.8.2016); ע"פ 4675/97 ישראל רוזוב נ' מדינת ישראל פ"ד נג(4) 337 (1999)).

 

32.       הנאשם סומך את טענתו בין היתר על שני אדנים: הראשון, התנהגותו של המתלונן בשני האירועים האחרונים אליבא דגירסתו. שכן אם ישנה אמת בגרסת המתלונן באשר לאירוע הראשון, לפיה הוא לא נתן את הסכמתו למעשיו של הנאשם, לא ברור מדוע הלך אחרי הנאשם ושיתף עמו פעולה בשני האירועים האחרים. הליכתו של המתלונן עם הנאשם לשירותים של בית הכנסת "..." ולבית הכנסת "..." ללא כל איום מילולי או פיזי מצידו של הנאשם, מעידה על הסכמתו של המתלונן או למצער על כך שהנאשם היה רשאי להניח כי המתלונן היה מעוניין במפגשים המיניים ביניהם. שנית, עדותו של המתלונן כי באירוע השני והשלישי הייתה לו זיקפה (עמ' 42 ו-49 לפרוטוקול), מצביעה על הסכמתו לקיום מגעים מיניים עם הנאשם או למצער מסבירה כיצד הנאשם הגיע למסקנה כי המתלונן היה מעוניין במפגשים המיניים ביניהם. זאת בנוסף לחלקים החסרים מהודעתו של המתלונן לגבי האירוע השני שעלו רק בחקירתו הנגדית בבית המשפט, כגון בשאלות מי הוריד את מכנסיו והאם הנאשם הגיע לפורקן, המשליכים גם הם על שאלת ההסכמה.

 

11

33.       תחילה יש לציין כי בית המשפט התרשם שעדותו של המתלונן הייתה אמינה וקוהרנטית. היא הייתה עקבית וסדורה גם לאחר חקירה נגדית ארוכה שירדה לפרטי פרטים. הצפייה בעימות גם היא הצביעה על האותנטיות של גרסתו. פרטי האירוע השלישי אשר נוסף בעת העימות עם הנאשם במשטרה ופרטי האירועים אשר נוספו במהלך חקירתו הנגדית, כגון העובדה שהנאשם "הסתובב סביב" המתלונן במלתחות באירוע הראשון או העובדה שהנאשם הגיע לפורקן באירוע השני, אינם מעלים או מורידים מאמינות עדותו של המתלונן. אין לצפות מקרבן עבירה שיזכור את פרטי האירוע הטראומתי שעבר עליו, במיוחד כאשר מדובר באדם שנפל קרבן לעבירת מין בהיותו קטין, לכן אין להתמקד באי דיוקים בפרטים אלא בליבת עדותו של הקרבן (ראו: ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (20.12.2009)). בענייננו המתלונן הסביר שייתכן שנוספו פרטים לגרסתו מפני שכיום לאחר שעבר טיפול והוא במקום אחר בחייו, קל לו להיזכר בדברים בצורה מדויקת ומפורטת יותר. בנוסף, יש לציין כי המתלונן עזב את הקהילה החרדית בה היה חבר וחזר במיוחד לישראל לאחר שהות ארוכה בחו"ל על מנת להגיש את התלונה ולהתעמת עם הנאשם. קשה לקבל כי המתלונן ישקיע מאמצים כבירים אלה על מנת לטפול על הנאשם עלילות שווא.

34.       לעומת זאת, התרשמותו של בית המשפט מעדותו של הנאשם הייתה שלילית. לאחר שבחקירתו במשטרה הכחיש קיומו של כל מגע מיני ושלל קיומו של כל אירוע במסגרת התשובה שנתן לאישום, בגרסתו לאירועים על דוכן העדים טען הנאשם כאמור כי קיים מגעים עם המתלונן בהסכמה מלאה כאשר המתלונן הוא היוזם. הנאשם גם מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. מצד אחד לטעון שהמתלונן יזם את המגעים ומצד שני לטעון שגם מקובלת עליו הגרסה לפיה המתלונן אכן התנגד למעשים, אך הוא סבר בשעתו שהמתלונן הסכים להם.

 

35.       בכל מקום של כבישת עדות קיים חשש מובנה לכך שהנאשם התאים את סיפורו לראיות התביעה ועובדה זו מכרסמת באמינות העדות ואין מקרה זה שונה מכל מקרה אחר (ראו: ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל (18.5.1998)). על הנאשם להצדיק את העיכוב במסירת עדותו ולהסביר מדוע שתק וכבש את עדותו ומה השתנה והביאו למסור את העדות הכבושה. ההסבר צריך להתייחס לשתי נקודות זמן: לזמן כבישת העדות ולזמן שבו העדות נמסרה. אין דינה של גרסה שנמסרה בחקירה במשטרה כגרסה שנמסרה לאחר מתן תשובה לכתב האישום ובוודאי לא לגרסה שנמסרה לאחר סיום פרשת התביעה. קיימת גם חשיבות לתוכן העדות הכבושה. אינה דומה עדות כבושה שהנה הגרסה הראשונה אותה מוסר הנאשם לאחר שתיקתו, לעדות הסותרת מקצה אל קצה את גרסתו הקודמת כפי שניתנה בחקירתו במשטרה כבמקרה זה.

 

12

36.       בענייננו, הנאשם הכחיש את המעשים במשך שנתיים, במהלכם נחקר פעמיים במשטרה והתעמת עם המתלונן, כאשר גרסתו על דוכן העדים, לפיה התקיימו מגעים מיניים עם המתלונן בהסכמתו וביוזמתו, עומדת בניגוד גמור להכחשותיו הגורפות עד למסירת עדותו בבית המשפט. כבישת העדות במשך זמן כה רב מעלה קושי משמעותי בקבלת דבריו כדברי אמת. הנאשם אומנם הסביר כי כבש את עדותו עקב היותו שייך לחברה שמרנית אשר לא רואה בעין יפה את היחסים שקיים עם המתלונן, עד כדי נידוי והחרמת משפחתו. אך הסבר זה אינו "מחזיק מים", שכן הוא היה נכון בעבר והוא עומד נכוחה גם כיום. יחסה של החברה החרדית למעשים מסוג זה לא השתנה וגם כיום כמו אז אימת הנידוי לא חלפה ממשפחתו של הנאשם. גם הסבריו לגבי הליך טיפולי שעבר לאחרונה אינם מניחים את הדעת, שכן הוא נמצא בטיפול בשנתיים האחרונות ולכן אין בכך להסביר מדוע בחר לחשוף את גרסתו דווקא בעיתוי זה, לאחר העדות המהימנה שמסר המתלונן על דוכן העדים. גם הסיבה שראה לנכון למסור "גרסת אמת" מפני שלא יכול היה לעמוד מנגד כאשר המתלונן מפריז בעדותו, אינה יכולה להתקבל. שכן הגרסה ה"מופרזת" של המתלונן נמסרה על ידו הרבה לפני שמסרהּ על דוכן העדים ודבר לא מנע מהנאשם להתעמת עם הגרסה המוגזמת, לשיטתו, של המתלונן כבר בעת מסירת גרסתו הראשונה במשטרה. דבר גם לא מנע מן הנאשם למסור גרסת אמת כאשר נתן את תשובתו לכתב האישום.

 

37.       אך אפילו אם היינו מקבלים את הנימוק לעיכוב במסירת גרסתו של הנאשם ולא היינו מתחשבים בכבישת עדותו, הגרסה שנמסרה על ידו על דוכן העדים הייתה בלתי מהימנה. בין בעניין היכרותו עם המתלונן, בין בעניין ידיעת גילו של המתלונן ובין בעניין שיחותיו עמו בעת האירועים או העדרן. זאת מעבר לליבת עדותו של הנאשם לפיה המתלונן הוא אשר יזם את המגעים המיניים עמו.

 

38.       אכן אין זה מחובת נאשם להסביר את נבכי לבו של המתלונן ומה חשב בעת שפנה אל הנאשם בכוונות מיניות ואין זה מחובתו להצביע על סיבה שבגללה ירצה המתלונן להעליל עליו כי המעשים נעשו ללא הסכמתו. ואולם, אך טבעי שבמסגרת ההכרעה בשאלת מהימנות עדות המתלונן מצד אחד ועדות הנאשם מצד שני תישאל השאלה מדוע נער בן 14 או 16 (לגרסת הנאשם) יפנה מיוזמתו לגבר זר בן למעלה מגיל 40 במקום ציבורי על מנת לפתוח עמו במגע מיני (וראו: ע"פ 4127/94 קזמוס נ' מדינת ישראל (29.10.1995)). גם הוספת תיאור האירוע הרביעי על האירועים המפורטים בכתב האישום מיוזמתו ומרצונו של הנאשם אינה מפחיתה את מופרכותה של הגרסה וחוסר אמינותה. בנקל יכול היה הנאשם להוסיף משלו כדי לשכנע באמינותו ולא למעלה ממנו לעשות כן.

 

13

39.       ובאשר לטענת הנאשם כלפי התנהגות הבלתי סבירה של המתלונן בשני האירועים האחרונים. כלל ידוע בפסיקת בתי המשפט שאין לבחון את התנהגותם של קורבנות עבירות מין במדדים של סבירות. במצבים של מצוקה ופחד חלק מהקרבנות משתתקים וקופאים. וחלק מהמתלוננים, מתוך החשש מפני תוצאות אפשרויות להתנגדותם, אינם מביעים סירוב במילים או במעשים. לפיכך נקבע שאין בהיעדר התנגדות אקטיבית כדי לגרוע במאום מאי הסכמתו של הקרבן (ראו: ע"פ 3217/14 ניסים שמיים נ' מדינת ישראל (31.7.2016); ע"פ 2606/04 בנבידה נ' מדינת ישראל (26.4.2006)). גם בענייננו, המתלונן תיאר שכאשר הנאשם ניגש אליו ברחוב לאחר האירוע הראשון, תקפו פחד והוא חשש ממה שיקרה לו אם ינסה להתנגד או אם ינסה לברוח וייכשל בניסיונו. לכן הוא העדיף לפעול בהתאם להוראות הנאשם (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 19-17 ועמ' 40 לפרוטוקול, שורות 31-16). המתלונן סיפר כאמור שמגיל צעיר סבל מסיוטים ומפחדים, כשפחדיו באו לידי ביטוי בכך שהיה מתקשה לסרב לבקשותיהם של אנשים מסוג "תעשה לי את זה, תביא לי את זה" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 27-20). יתר על כן, בענייננו המתלונן אומנם הלך אחר הנאשם לתא השירותים בבית הכנסת באירוע השני ובאירוע השלישי, אך הוא שב ואמר לנאשם שברצונו לעזוב את המקום. באירוע השני המתלונן אמר כי הוא רוצה ללכת לביתו כשהנאשם חוסם את דלת תא השירותים וכשהנאשם ביקש מהמתלונן למצוץ את איבר מינו, המתלונן חזר ואמר שהוא נגעל מכך (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 20-9). באירוע השלישי כשהנאשם פנה אל המתלונן ברחוב, המתלונן חזר ואמר כי הוא רוצה ללכת לביתו לאכול. אך לאחר שהנאשם המשיך ללחוץ עליו, המתלונן אמר כי "סוג של הרמתי ידיים ופשוט עשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 19-16, עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 30-23). נראה אם כן כי המתלונן הבהיר את אי הסכמתו לנאשם באופן המפורש ביותר, אך זה המשיך במעשיו על אף התנגדויותיו ואין מקום לסברה שהמתלונן הסכים לחיזוריו ומעשיו של הנאשם, ואין צריך לומר כי הנאשם הבין היטב שכך המצב לאשורו. למען הסר ספק נוסיף, כי על פי גרסתו של המתלונן, המקובלת עלינו במלואה, באירוע הראשון נשוא כתב האישום יזם הנאשם את המגע בו באופן חד צדדי ומבלי לקבל את תגובתו או הסכמתו. בנסיבות אלה יוצא, כי גם לגבי אירוע זה, הוכח לא רק יסוד אי ההסכמה, אלא גם יסוד המודעות לאי ההסכמה.

 

40.       ובשולי הדברים נאמר כי לא ראינו שיש מקום לתת משקל לכך שהמתלונן סיפר פרטים אודות האירוע הרביעי עליו סיפר הנאשם מיזמתו, עוד לפני שהמתלונן נשאל אודותיו על ידי הסנגור. אדרבא, העובדה שגם המתלונן ידע לספר על אותו מקרה - למרות שלא סיפר עליו מדעתו - רק תומכת בגרסתו שפרטי האירועים עולים בזיכרונו לפרקים והוא מתמודד איתם לאיטו.

 

41.       ובנוגע לטענת הנאשם לגבי זקפתו של המתלונן. לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי או עדות מומחה לתמיכת הטענה שיש לראות בזקפה של קרבן עבירת מין כסימן להסכמתו. אדרבא קיימת הסכמה בספרות המשפטית כי אין קשר בין עוררות מינית שהיא תגובה פיזית-ביולוגית לבין הסכמתו של קרבן עבירה למעשים (וראו: Fuchs S. Fred, Male sexual assault: issues of arousal and consent, 51 Clev. St. L. Rev. 93 (2004); תפ"ח 1159/01 מדינת ישראל נ' עדנאן בן חוסני עבדאללה (18.07.2002)).

 

14

42.       גם עדותו של "ראש הקבוצה" של המתלונן, מר נחמן זילבר, אינה מערערת את מהימנות גרעין עדותו של המתלונן. המתלונן פנה אל מר זילבר בזמן אמת וסיפר לו כי הנאשם נגע בו לרעה. המתלונן לא פירט בשיחתו עם מר זילבר את מהות הפגיעה או את האירועים השונים בהם נתקל בנאשם, בתוך כך האם המעשים נעשו בהסכמתו או לא. גם נראה כי מר זילבר לא היה מעוניין לעמוד על מהות האירועים ולא נתן מענה מעמיק למתלונן ודבריו נפלו ככול הנראה על אוזניים ערלות. מר זילבר גם העיד כי דיבר עם המתלונן פעם או פעמיים בלבד ולא עקב אחר מצבו.

 

43.       ובאשר להתנהלות העימות כמו גם נוכחותו של מר ביטון במקום. ראשית נאמר כי לא נראה לנו שהחוקר התערב יתר על הנדרש בעימות וכל התערבות אשר הייתה, התבצעה במסגרת ניסיונותיו להגיע לשורש האמת. אדרבה, צפייה בקלטת העימות מלמדת כי התערבות החוקר הייתה מינימאלית ואף כאשר הוא התערב, עשה כן בעדינות המתבקשת. כמו כן, למרות שמר ביטון לא נצפה בקלטת, מניחים אנו כי היה נוכח, אך לא נראה כי נוכחות זו פגעה בכשרות הראייתית של העימות. הנאשם נראה בה נינוח והוא עמד מול טענותיו של המתלונן כלפיו ללא קושי. נוסיף ונאמר שהנאשם לא טען ולא רמז באופן כלשהו למתלונן שהוא זה שיזם את המגעים ביניהם, או כי הדברים נעשו בהסכמתו.

 

44.       ובאשר לגיל המתלונן. כאמור, המתלונן טען כי היה בזמן הרלוונטי לאירועים כבן 14. לעומת זאת, הנאשם טען כי בעת האירועים המתלונן היה כבן 16, הן על סמך אמירותיו של המתלונן עצמו והן על סמך תרגילי זיכרון של הנאשם. בנוגע לאמירותיו של המתלונן לנאשם, הרי שהדבר סותר את עדותו של הנאשם עצמו לפיה לא הייתה בינו לבין המתלונן היכרות קודמת במהלכה המתלונן מסר לו מידע שכזה. גם במהלך האירועים המתוארים לא התקיים בין הנאשם למתלונן כל שיג ושיח שהוא. כמו כן, לוּ הייתה אמת בטענה שהמתלונן מסר את גילו לנאשם, לא היה צורך בתרגילי זיכרון מצד הנאשם. כמו כן טענת הנאשם כי זכר את מועד בר-המצווה של המתלונן מופרכת לאור העובדה שהוא העיד שלא הכיר את המתלונן טרם האירועים ולא היה ביניהם קשר כלשהו מעבר לאירועים המפורטים.

 

15

45.       עם כל זה, המתלונן נולד ביום 1995 ומלאו לו 16 שנים בשנת.2011. מתוך פלט הכניסות והיציאות של המתלונן מנתב"ג (נ/3) ניתן ללמוד כי ביום 29.11.11 יצא המתלונן את הארץ לשנתיים, כשהוא בן 16 ושישה חודשים ועוד עשרה ימים. מכיוון שהאירוע השלישי התרחש בערב תשעה באב, שנפל באותה שנה בתאריך 9.8.11, ברור כי בעת אירוע זה (השלישי) היה המתלונן למעלה מגיל 16 (16 ו-3 חודשים ועוד 21 ימים), כאשר לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לסברה שהאירוע התרחש למעלה משנה לפני כן, בחודש אוגוסט 2010. אדרבה, המתלונן העיד כאמור כי לאחר האירוע השלישי עבר לישיבה באשדוד ושהה שם רק במשך מספר חודשים ולא במשך שנה תמימה, עד שהעתיק את מקום מגוריו לחו"ל. כמו כן, בין האירוע השני לאירוע השלישי חלפו לדברי המתלונן, כמה שבועות בלבד (עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 9-11). לכן, כדי שהאירוע השני יתרחש לפני גיל 16, היו צריכים לחלוף יותר משלושה חודשים בין האירוע זה (השני) לבין האירוע השלישי. הוא הדין לגבי האירוע הראשון, שהתרחש אך כשבוע ימים לפני האירוע השני. לאור האמור, קיים ספק סביר כי האירועים התרחשו בטרם מלאו למתלונן 16 שנים.

 

46.       ולבסוף באשר לעבירת ההטרדה המינית. ב"כ הנאשם טען כי בעדותו על דוכן העדים המתלונן לא טען כי הנאשם פנה אליו ברחוב מספר פעמים לאחר התרחשות האירועים המתוארים ולכן לא הוכחו העובדות לכדי הרשעה בעבירת הטרדה מינית. המתלונן אכן העיד כי לאחר האירוע השלישי הקפיד להסתובב עם ליווי כדי להרתיע את הנאשם מלפנות אליו ברחוב והנאשם אכן נמנע מלפנות אליו עוד. נכון, עד לאותו זמן, גם לפני האירוע השני וגם לפני האירוע השלישי הנאשם ניגש אל המתלונן ברחוב "הסתובב סביבו" והפציר בו לבוא איתו לתא השירותים בבית הכנסת. אלא שמעשיהם אלו קדמו למעשים המגונים ולגרם מעשה סדום שביצע הנאשם במתלונן והם מתמזגים בעבירות אלו (והשוו: תפ"ח (מחוזי חי') 14854-03-15 מדינת ישראל נ' א' 14.11.16). לפיכך אנו מזכים את הנאשם מעבירה זו.

 

סיכום

47.       הוכח שהנאשם ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. עם זאת, אנו מזכים אותו מעבירת ההטרדה המינית שיוחסה לו ונוכח קיומו של ספק סביר בדבר גילו של המתלונן בזמן ביצוע העבירות, נסיבות ביצוע העבירה של גרם מעשה סדום הן לפי סעיף 345(א)(1) לחוק, ולא לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק, באופן שאנו מרשיעים את הנאשם בעבירה לפי סעיף 350 לחוק, בצירוף סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק.

 

 

באותו אופן לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 16 שנים שלא בהסכמתו החופשית, לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק אלא לפי סעיף 348(ג) לחוק.

 

ניתנה היום, י"ג כסלו תשע"ז, 13 דצמבר 2016, במעמד הצדדים.