ת"פ 63541/11/14 – קישורית מענה עיסקי בע"מ נגד מדינת ישראל
בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו |
|
|
ת"פ 63541-11-14 |
1
14 נובמבר 2016
לפני:
המבקשת/הנאשמת: |
קישורית מענה עיסקי בע"מ |
- |
|
המשיבה/המאישמה: |
מדינת ישראל |
החלטה
1.
לפני בקשת הנאשמת לחיוב המאשימה בהוצאות הגנתה בהתאם לסעיף
2. להלן תמצית העובדות הצריכות לעניין:
א.
הנאשמת הואשמה בעבירה של אי תשלום מלוא פדיון חופשה לפי סעיפים
ב. בהתאם להכרעת הדין מיום 16.7.16 זוכתה הנאשמת מהאשמה שיוחסה לה בכתב האישום וזאת מן הטעם שנפלו פגמים בחישוב שערכה המאשימה בנוגע לפדיון החופשה, כך שלא נתקיימו יסודות העבירה. כמו כן נקבע כי יש לזכות הנאשמת אף מחמת ההגנה של זוטי דברים.
3. לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואפרט טעמי לכך להלן.
המסגרת הנורמטיבית
4. סעיף
2
"משפט שנפתח שלא דרך
קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת,
רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו
בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף
5.
בפרשת דבש, דן בית המשפט העליון בנסיבות אשר מצדיקות לפסוק הוצאות הגנה של נאשם
כנגד אוצר המדינה[1]. במסגרת פסק הדין נקבע כי על מנת ליישם את
הוראת סעיף
כך נקבע עוד כי זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי, ואולם אין די בו כדי להקים עילה המחייבת את המדינה לשאת בהוצאות הגנת הנאשם.
6.
"(א)
הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם לפי סעיף
(ב) נוכח בית המשפט שבנסיבות הענין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט"
7.
בפרשת מקמילן מוסיף בית המשפט העליון ומרחיב לעניין האינטרסים העומדים מאחורי סעיף
זה והיחס בינם לבין
3
"הוראה זו מאזנת בין אינטרס של נאשם, שהעמדתו לדין נמצאה כבלתי
מוצדקת, כי המדינה תישא בהוצאות הגנתו, ואם נעצר או נאסר - תשלם לו פיצויים בשל כך
(להלן - הפיצויים), לבין האינטרס הציבורי בשמירת תקציב המדינה ובמניעה של הרתעת-יתר
מפני הגשת כתבי-אישום. בהתחשב בשיקולים הציבוריים האמורים אף הוגבל ב
יודגש, כי גם כאשר מתקיימת אחת משתי העילות אין בית-המשפט מחויב לפסוק הוצאות או פיצויים, אלא סמכותו היא סמכות רשות. גם הסכום שייפסק הוא ככל "שייראה לבית המשפט", בכפיפות לסכומים המרביים הנקובים בתקנות הנ"ל."
במקום אחר אף נפסק[3]:
"זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לפיצוי
וכיסוי הוצאות הגנתו, בנסיבות המנויות בסעיף
...
יחד עם זאת, הזכות שנקבעה בסעיף
8. בהתייחסו ל"נסיבות האחרות" העשויות להוביל את בית המשפט לידי החלטה על פסיקת הוצאות הגנה לטובת נאשם שזוכה, קבע השופט זמיר (כתוארו דאז) רשימה של שיקולים שניתן לקחתם בחשבון, תוך שציין כי הרשימה אינה סגורה או מחייבת[4]:
4
"...האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה.
רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה. יש נסיבות שבהן לא יהיה מקום לשיקול זה או אחר, ויש נסיבות שבהן יהיה מקום להוסיף שיקול זה או אחר, והמשקל של כל שיקול עשוי להשתנות לפי הנסיבות של כל מקרה"
מן הכלל אל הפרט
9.
נגד הנאשמת ומר מני ציקו, אשר באותה עת שימש כסמנכ"ל בנאשמת 1, הוגש כתב
אישום שכלל שני אישומים. האחד, העסקת עובדת ביום המנוחה השבועי לאחר חזרתה מחופשת
לידה, בניגוד ל
10. עוד בשלב ההקראה, חזרה בה המאשימה מהאישום הראשון כך שלמעשה סברה המאשימה כי חומר החקירה המצוי בידה, המבוסס על עדויות שגבתה בעצמה אינם מספיקים לשם הרשעת הנאשמים בסופו של הליך בעבירה המיוחסת להם. דהיינו, לא ניתן לומר כי התשתית הראייתית שעמדה לעיני המאשימה עובר להחלטה בדבר הגשת כתב האישום, יצרה אצל המשיבה צפייה סבירה להרשעה.
11. לאחר שלב ההקראה, נותר אישום אחד במסגרת כתב האישום והוא האישום בגין אי תשלום מלוא פדיון חופשה לעובדת בגובה בסך 430 ₪. המאשימה סברה על בסיס החישוב שנערך על ידה ועל בסיס החקירות שניהלה כי חומר החקירה, הינו מספיק, לכאורה, לשם הרשעת הנאשמת בעבירה המיוחסת לה.
5
אולם, לאור העובדה כי עדת המאשימה לא ידעה להסביר את החישוב שערכה, אשר היה העוגן
העיקרי עליו בוסס כתב האישום, כמו גם העובדה כי העדה כלל לא זכרה הגשת כתבי אישום
נוספים בגין הפרה של
12. זאת ועוד, במקרה זה אף מתקיימות לטעמי נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות. ערה אני לטענות המאשימה כי לא בכל מקרה בו בית המשפט החליט לזכות נאשם ראוי לפסוק הוצאות, אולם סבורה אני כי מקרה זה הינו חריג ואבאר.
לטעמי החקירה נגד הנאשמת לא נוהלה כראוי וזאת לאור הפגמים שנפלו בחישובי המאשימה, חישובים המהווים את ליבת האישום. זאת ועוד, לאור העובדה כי המאשימה חזרה בה מהאישום הראשון והעיקרי, אזי שאני שהיה עליה לבחון היטב את הטעמים להשארת האישום השני על כנו ואת החישובים עליהם התבססה.
13. מעבר לכך, אף בהתייחס לאינטרס הציבורי, אני סבורה כי לא היה מקום להותרת האישום על כנו, מאחר שעלות ניהול ההליך לקופה הציבורית היה גבוה בעשרות מונים מהסכום אותו סברה המאשימה כי הנאשמת לא שילמה. זאת, אף כפי שקבעתי בהכרעת הדין בהינתן האינטרס המוגן, אשר אינו מהחמורים. בשים לב לאינטרס הציבורי של חיסכון בזמן שיפוט והגשת כתבי אישום על עבירות חמורות, ראוי היה שהמאשימה תחזור בה מהגשת כתב אישום על אי תשלום פדיון חופשה בסך 430 ₪, משלא עשתה כן, זהו מקרה המצדיק פסיקת ההוצאות.
14. אציין עוד, כי מאחר שהנאשמת הינה חברה אשר מתמודדת בין היתר על מכרזים ציבוריים ורשויות שלטון, הרי שמשך ניהול ההליך פגע באפשרותה להתמודד מאחר שרבצה עליה עננה פלילית.
כללו של דבר, לאור האמור לעיל שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לנאשמת הוצאות הגנה.
6
15.
נותר לי אפוא לקבוע את גובה הפיצוי. הנאשמת ביקשה כי נפסוק פיצוי ריאלי והוצאות
ריאליים לפי סעיף
עיון בתקנה 9(א) לתוספת מעלה כי בעד הוצאות בפועל ניתן לפסוק הוצאות כנגד קבלות. משאלה לא הוצגו בפני אזי שאין אני יכולה לפסוק הוצאות כאמור.
מכאן, שנותר לקבוע את גובה הוצאות שכר טרחת עורך דין. הנאשמת טוענת כי יש לפעול לפי סעיף 9(ב) לתקנות ולקבוע שכר טרחה בגובה 150% מהקבוע בתוספת. אין בידי לקבל טענה זו. לשון החוק והתקנות מקנות לבית הדין סמכות שבשיקול דעת להכריע ביחס לעצם פסיקת הוצאות הגנה. לא מצאתי לנכון לסטות מהקבוע בתקנות לעניין שכר טרחת עורך דין. התקנות קובעות רף אחיד החל הן על ניהול הליך כמו זה שלפני והן על ניהול הליכים מורכבים יותר בנוגע לאישומים כבדים יותר בבית המשפט השלום או המחוזי.
16. סוף דבר
אני מורה כי אוצר
המדינה ישלם לנאשמתבגין הוצאות הגנתה סך של 3,500 ₪, בהתאם לקבוע בתוספת לתקנה
ניתנה היום, י"ג חשוון תשע"ז, (14
נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
