בפני

כבוד השופטת בכירה שרון לארי-בבלי

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד ניר בינשטוק ודרור אביטל

המאשימה

נגד

1. סולומון אדוניה
 
 ע"י ב"כ עו"ד דני בר דוד

2. גשאו ארגאו
 
 ע"י ב"כ עו"ד טליה רם

הנאשמים

גזר דין בעניינו של הנאשם 2

רקע

הנאשם 2 הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית על ידי שניים או יותר, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין) ועבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין. הנאשם זוכה מביצוע עבירת איומים.

בכתב האישום נטען כי ביום 4.8.17 בשעה 06:00 בבוקר לערך עלו סולומון אדוניה (להלן- סלומון או הנאשם 1) והנאשם 2, יחד עם שניים נוספים, על מונית בה נהג המתלונן, שהסיעם לכיוון ביתם בשכונת קריית מנחם בירושלים. הנסיעה כללה עצירה, לבקשת הנוסעים, לצורך רכישת דבר מה במסעדת "טאבון". בהמשך הנסיעה, ירד אחד הנוסעים ברחוב איסלנד, בעוד יתר השלושה, בהם הנאשמים, ירדו ברחוב הנורית. הנוסעים שילמו בעד נסיעה זו, והמתלונן שב לביתו בכפר עקב.

לאחר כעשרים דקות ממועד הורדת הנוסעים, שמע המתלונן צלצול טלפון עולה מן המושב האחורי. המתלונן ענה לטלפון, שהמתקשר אליו ענה לשם "שרון", ושמע קול אישה. המתלונן שאל האם היא יודעת למי שייך הטלפון, שאז נותקה השיחה. מיד לאחר מכן, התקבלה שיחה נוספת למכשיר הטלפון.

המתלונן ענה לשיחה. סלומון הזדהה כאחיו של בעל המכשיר, ודרש להחזיר את המכשיר לרחוב הנורית בירושלים. המתלונן השיב כי הוא עייף לאחר סיום משמרת הלילה, וכן הציע להשיב את המכשיר עם תחילת משמרת הלילה הבאה. סלומון השיב כי הוא זקוק למכשיר הטלפון באופן מיידי. נוכח האמור, סיכמו הצדדים כי סלומון ישלם למתלונן סך של מאה ש"ח עבור נסיעה זו.

המתלונן שב על עקבותיו לכיוון רחוב הנורית בקריית מנחם. עם הגיעו למקום, המתינו לו הנאשם וסלומון, עם אחר שזהותו אינה ידועה למאשימה. הנאשמים שאלו היכן מכשיר הטלפון, והמתלונן ביקש את הסכום עליו סיכמו בשיחת הטלפון. הנאשם 2 שוחח עם המתלונן ומסר לו כי אין בידם את הסכום, תוך שביקש מן המתלונן לפתוח את דלת המונית על מנת שיסעו יחד למשוך כסף מן הבנק. או אז, החלו הנאשם 2 וסלומון להכות את המתלונן בכל חלקי גופו. הנאשם 2 פתח את דלת המונית שלצד מושב הנהג והחל להכותו; סלומון אחז בפטיש והיכה באמצעותו את המתלונן; והאחר הכה אף הוא את המתלונן, כל זאת כאשר האחרון חגור בחגורת בטיחות. עקב האמור, מסר המתלונן את מכשיר הטלפון לנאשמים, וביקש מהם לחדול מלהכותו.

החבורה לא שעתה לבקשותיו והמשיכה להכותו עד הגעת רכב נוסף, בו נהג מר ראובן דסה (להלן- מר דסה), שצפר לחבורה. החבורה הפסיקה להכות את המתלונן. הנאשם ניגש אל מר דסה, ואיים עליו באמצעות הפטיש אותו הניף לכיוון שמשת המכונית. מר דסה צפר בשנית, והנאשמים נמלטו מן המקום. בעקבות המעשים, דם ניגר מפי המתלונן ונגרמו לו סימני חבלה בפנים, נפיחות בשפתיו, נפיחות בלסת, שפשוף בכתף, רגישות בשורש כף יד ימין, הגבלה בתנועה ונפיחות בחזה בצד ימין, לרבות שטף דם. עוד במהלך התקיפה, הזיקו הנאשם וסלומון לרכבו של המתלונן, בכך ששברו את שמשת המונית.

ביום 15.12.19 ניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשם 2 וסלומון. השניים הורשעו בביצוע העבירות המיוחסות להם, והנאשם 2 זוכה מביצוע עבירת איומים שיוחסה לו בלבד. עוד באותו יום הופנה הנאשם 1 לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו, ומשכך נדחה מועד הטיעונים לעונש בעניינו, וגזר דין זה יתייחס איפא אך לנאשם 2.

תמצית טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה עמד על נסיבות ביצוע העבירות ועל הפגיעה בערכים המוגנים שבבסיסן, תוך שהדגיש את הפגיעה במתלונן אשר הותקף במסגרת מילוי תפקידו בתור נהג מונית. הוטעם כי במקרים מעין אלה על בית המשפט להעניק הגנה ממשית לעובדים המעניקים שירות לציבור הרחב. בשים לב לאמור, עתר ב"כ המאשימה למתחם עונש הולם הנע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל. באשר לעונש המתאים, הובהר כי לנאשם 2 עבר פלילי בעבירות אלימות, לרבות הרשעה אחרונה משנת 2018 באופן המלמד על הצורך להרתיעו. עוד נטען כי נגד הנאשם 2 תלוי ועומד תיק נוסף בבית משפט זה בגין ביצוע עבירה של החזקת סכין. נוכח האמור, עתרה המאשימה להשית על הנאשם 2 עונש מאסר ארוך, מאסר מותנה, קנס, פיצוי למתלונן והתחייבות.

ב"כ הנאשם 2 עמדה אף היא על נסיבות ביצוע העבירה, והדגישה, מבלי להמעיט בחומרת הנזק שנגרם למתלונן, כי המדובר בנזק שלא דרש את אשפוזו וכי אין המדובר בנזק ברף הגבוה. עוד הדגישה כי עיקר השימוש בפטיש נעשה על ידי הנאשם 1, כפי שמסר המתלונן עצמו בעדותו. באשר למתחם העונש ההולם, נטען כי בעבירות כגון דא נגזר מנעד רחב של מתחמים, ולשיטתה במקרה דנן גבולו העליון של המתחם צריך לעמוד על עשרה חודשי מאסר. באשר לעונש המתאים בתוך המתחם, טענה כי יש למקם את הנאשם 2 בחלקו הבינוני-נמוך, וזאת בשים לב לנסיבותיו האישיות, הכוללות, בין היתר, סיוע בפרנסת משפחתו.

מתחם העונש ההולם

העבירות שביצע הנאשם פגעו במספר ערכים חברתיים מוגנים, בהם הגנה על שלומו הגופני, ביטחונו האישי ושלוות נפשו של המתלונן, כמו גם על רכושו. דומה כי אין צורך להכביר מילים בדבר הסיכון הגלום בעבירות אלימות כגון דא, כמו גם בצורך של בתי המשפט להמשיך ולנקוט ביד קשה נגד הבוחרים בדרך האלימות.

כידוע, בשורה ארוכה מאוד של פסקי דין, עמדה הלכה פסוקה על הצורך להילחם ביד קשה בשימוש בכוח הזרוע לפתרון סכסוכים. כך למשל, נפסק כי "בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה הגלומה בעבירות אלימות, לנוכח הפגיעה הקשה בערכים המוגנים של שלמות הגוף והנפש וההגנה על הביטחון, ועל הצורך בהרתעה מפני ביצוען. על רקע התגברות מעשי האלימות אף ניכרת מגמה ברורה בפסיקה של החמרה בענישה בעבירות אלימות בכלל ובעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בפרט, לא כל שכן בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה כבענייננו" (ראו ב-ע"פ 799/19 צ'קול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.07.19), בפס' 10).

בחינת נסיבות ביצוע העבירה מובילה למסקנה כי הפגיעה בערכים המוגנים הינה ברף הבינוני-גבוה;

בראש ובראשונה יש להעניק משקל ממשי לעצם היותו של המתלונן נהג מונית אשר לא אחת עבודתו מתבצעת בשעות הלילה. לדאבון הלב, ניכר כי בשנים האחרונות סובלים נהגי מוניות מפגיעות אלימות הראויות לכל גינוי. תופעה מסוכנת זו הוכרה על ידי הפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין, תוך שהודגש הצורך במדיניות ענישה מחמירה:

מעבר לכך, נזכיר את מדיניות הענישה המחמירה ביחס לתקיפת נהגי מוניות ו"עובדי לילה". מדובר בתופעה מצערת וחמורה, שבית משפט זה שב ומדגיש משך שנים את חשיבות קביעתו של עונש מאסר משמעותי כדי להילחם בה (ע"פ 8487/15 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 08.11.16), בפס' 11 וכן ראו ההפניות שם).

בענייננו, המדובר באלימות שננקטה כלפי המתלונן על לא עוול בכפו. כמצוין בהכרעת הדין ובעובדות כתב האישום, לאחר שהמתלונן הסיע את הנאשמים ליעד המבוקש, גילה הנאשם 1 כי שכח את מכשיר הטלפון הנייד שלו ויצר קשר עם המתלונן על מנת שהאחרון ישיב לו אותו. המתלונן, שבאותה העת כבר הגיע לביתו לאחר סיומה של משמרת לילה, מסר לנאשם 1 כי עבור השבת המכשיר הנייד והנסיעה הלוך ושוב הכרוכה בכך, יגבה ממנו סכום עליו הסכימו הצדדים. עם הגעתו של המתלונן למקום, חזר בו הנאשם 1, בתמיכת הנאשם 2 ואחר נוסף, מן ההסכמות, ותחת זאת בחרה החבורה לנקוט באלימות כלפי המתלונן. נסיבות אלה מלמדות על התנהלות אלימה וחצופה מצד הנאשמים, אשר מצאו באלימות כלפי המתלונן, שאך עשה את עבודתו, פתרון ראוי.

הנאשם 2 הורשע, כאמור, בביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש על ידי שניים או יותר שחברו יחד לביצוע הפעולה האלימה. המדובר בעבירה הכוללת נסיבה מחמירה- היא הביצוע בצוותא של מעשה האלימות. לעניין זה אפנה להכרעת הדין, שם קבעתי כי "העובדה כי שני הנאשמים חברו יחד עם אחר נוסף שזהותו אינה ידועה על מנת לפגוע במתלונן מהווה נסיבה מחמירה. הפסיקה הכירה בכך שפרשנות הביטוי "חברו יחד", כמצוין בסעיף החיקוק בו הואשמו הנאשמים, מהווה הלכה למעשה ביצוע בצוותא: "הנה-כי-כן, פרשנות הביטוי "חברו יחד" בהקשר הפנימי של החוק ומתוכו מובילה למסקנה כי החוברים יחדיו הם הלכה למעשה מבצעים בצוותא" (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580 (2002), בפס' 2 לפסק דינה של השופטת בייניש)" (ראו בעמ' 14 להכרעת הדין). הביצוע המשותף של הנאשמים בא לידי ביטוי גם בשאלת השימוש בפטיש. בהכרעת הדין נקבע כי בשים לב לאמור, הרי שלכל אחד מן הנאשמים אחריות למעשיו של השני.

הנזק שנגרם למתלונן מתבטא בתמונות (ת/1) ואישורים רפואיים (ת/2) שהוגשו במהלך שמיעת הראיות והמלמדות על פגיעות פיזיות. אכן, אין המדובר בנזק שהוביל לאשפוזו של המתלונן בבית החולים, ואולם אין לכחד כי המדובר גם בנזק נפשי שיש בו כדי להשפיע על המשך עבודתו כנהג מונית. הלכה למעשה, המדובר בטראומה של ממש שנגרמה למתלונן אך משום שביצע את עבודתו ופעל על פי הסיכום הטלפוני אליו הגיעו הצדדים.

נוסף על כך, הרי שבמעשיהם האלימים, לא הסתפקו הנאשמים בפגיעה הפיזית במתלונן, והוסיפו וניפצו את שמשת רכב המונית. למותר לציין כי פגיעה ברכב המונית של המתלונן מהווה פגיעה במקור פרנסתו. אוסיף על כך, שאלמלא התערבותו של עובר האורח, מר דסה, אין לדעת מה היו עלולים התוקפים לגרום למתלונן.

צודקת ב"כ הנאשם 2 כי בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי בעבירות בהן הורשע הנאשם 2, משיתים בתי המשפט מנעד רחב של עונשים. עם זאת, הפסיקה הענפה שהגישה ב"כ הנאשם כללה לא מעט גזרי דין המתייחסים לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ואלה אינם מביאים בחשבון את הנסיבה המחמירה הקיימת בענייננו- היא הביצוע בצוותא. ברי כי לנסיבה זו ישנה השפעה על גבולות מתחם העונש ההולם.

כאמור, עיון בפסיקה מלמד כי מתחם העונש ההולם מושפע מכלל נסיבות ביצוע העבירה ואין המדובר במתחם אחד ויחיד (ראו והשוו, בשינויים המחייבים, ענישה ומתחמי עונש הולם במקרים הבאים: רע"פ 310/18 אשורוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.02.18); רע"פ 2462/18 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.03.18); רע"פ 266/18 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.02.18); רע"פ 7592/14 שמעוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.11.14)). בשים לב לכלל האמור לעיל אני סבורה כי על מתחם העונש ההולם לנוע בין 6 ל-24 חודשי מאסר בפועל.

העונש המתאים

כמצוין לעיל, הפסיקה חזרה על הצורך בענישה מרתיעה בגין ביצוע עבירות אלימות. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר עסקינן בעבירות המבוצעות כלפי אוכלוסיית נהגי המוניות ונהגי האוטובוסים, שהם עובדי ציבור.

בנסיבות המקרה דנא, דומה כי יש צורך להעניק גם משקל לשיקולי הרתעת היחיד. עיון ברישומו הפלילי של הנאשם 2 מלמד כי בעברו מספר הרשעות בעבירות אלימות, אשר חלקן הסתיימו ללא הרשעה ובדרכי טיפול, וזוהי איננה הסתבכותו הראשונה בפלילים. הרשעתו האחרונה של הנאשם הינה מיום 13.02.18 בגין ביצוע עבירת אלימות שביצע בשנת 2016. עולה כי חרף ניסיונות להיטיב עמו במרוצת השנים, הוא ממשיך לפעול בדרכים פסולות ובאופן המחייב את הרתעתו האישית שתוביל לחדילה מפעילות עבריינית.

בטיעוני המאשימה לעונש היא ציינה כי נגד הנאשם 2 מתנהל תיק נוסף בבית משפט זה בגין ביצוע עבירה של החזקת סכין. ב"כ הנאשם טענה כי אין המדובר בראיה שעל המאשימה להציג בשלב הטיעונים לעונש. מבלי להרחיב בעניין זה אציין כי אינני מוצאת להביא בחשבון קיומו של תיק פלילי נוסף המתנהל נגד הנאשם, מקום בו תוצאותיו אינן ידועות בשלב זה.

במסגרת הליך זה נשמעו ראיות. כידוע, ניהול ההליך אינו מעלה ואינו מוריד בגזירת עונשו של הנאשם. לנאשם זכות בסיסית ויסודית להוכיח את חפותו, ואין הדבר יכול לשמש שיקול עצמאי להחמרה בעונשו (ראו לעניין זה ס' 40יא(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן ראו, למשל, ע"פ 4597/13 אנטוניו פיצו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.09.2014)). כל שניתן לקבוע בעניין זה הוא כי הנאשם 2 לא יזכה להקלה העונשית לה זוכים אלה המודים ונוטלים אחריות למעשיהם, ואף מביעים צער בהזדמנות הראשונה או בכלל.

עוד אעניק משקל מסוים לנסיבותיו האישיות של הנאשם 2. נטען כי הנאשם 2 מסייע בפרנסת משפחתו, וכי בתקופה האחרונה עזב את ירושלים על מנת להתרחק מחברה שולית, אולם שב אליה בעקבות פטירת סבתו. כאמור, לנסיבות אישיות אלה יוענק משקל מסוים, אולם אני סבורה כי אין בהן כדי למנוע השתת עונש מאסר בפועל עליו.

באיזון בין השיקולים השונים, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה והנזק שנגרם למתלונן, ומדיניות הענישה המחמירה לתוקפים עובדים המעניקים שירות לציבור, כמו גם לאור עברו הפלילי של הנאשם 2 הכולל ביצוע עבירות אלימות, אני סבורה כי יש להשית על הנאשם 2 עונש מאסר מרתיע ומחדד גבולות אשר יעמוד בהלימה לחומרת מעשיו.

אני גוזרת אפוא על הנאשם 2 את העונשים הבאים:

א.    14 חודשי מאסר בפועל. הנאשם 2 יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 5.7.20 בשעה 8:00 בבית המעצר ניצן.

ב.      מאסר למשך 6 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור הנאשם עבירת אלימות, לרבות איומים, וכן עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין. התנאי יחל מיום שחרורו מן הכלא.

ג.       פיצוי למתלונן, ע"ת 1, בסך 4,000 ₪ אשר ישולם ב- 8 תשלומים שווים ורצופים מיום 1.8.20. אציין שהיה מקום להשית על הנאשם פיצוי גבוה יותר, המשקף את חומרת מעשיו ואת הנזקים שנגרמו למתלונן ולמונית, אולם נוכח מצבו הכלכלי מצאתי להסתפק בפיצוי זה.

ד.      נוכח מצבו הכלכלי של הנאשם 2 אמנע מהשתת קנס.

מזכירות תשלח גזר הדין לשב"ס.

ככל שקיים פיקדון בתיק - יועבר לפיצוי. ככל שתיוותר יתרה- תושב לנאשם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים.