1

התובעת עתרה בתביעה לפינוי מושכר. הנתבעת הגישה כתב הגנה, וטרם שהגיע מועד הדיון, היא הודיעה על פינוי המושכר. לפיכך, התביעה נמחקה.

ככלל, די בעצם קיומו של ההליך כדי לחייב פסיקה של הוצאות משפט. כך בהתאם לדין שהיה קיים עד לאחרונה, כך ביתר שאת בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הנתבעת לא עתרה לפסיקת הוצאות. היא עתרה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. נותר אפוא לבחון את בקשת התובעת לזכות אותה בהוצאות משפט.

השאלה שנבחנת היא, האם התביעה הייתה הכרחית. היינו, האם הגשת התביעה, היא כשלעצמה, תרמה לפינוי הנתבעת מן המושכר, או שהפינוי, בעיתוי שבו הוא נעשה, אינו קשור עם הגשת התביעה (לדוגמה, אם הוא בוצע במועד שבו ממילא תמה תקופת השכירות).

בחנתי את התביעה וכתב ההגנה, ונתתי דעתי למכלול נסיבות העניין, כמו גם האמור בבקשה ובתשובה. נמנעתי מלהידרש לאמור בתגובה לתשובה, שהרי היא הוגשה ללא שקיימת זכות להגישה, והדבר נזקף לחובת התובעת.

2

לגופם של דברים, שוכנעתי כי הגשת התביעה הייתה הכרחית. התובעת הרי טענה כי בין הצדדים לא קיים הסכם שכירות חדש תקף ומחייב. הנתבעת טענה שקיים היה הסכם כאמור. אם קיים הסכם ומועד השכירות לא חלף, המשמעות היא שהיא פינתה את המושכר בעקבות התביעה. הנתבעת מאשרת בכתב הגנתה כי היא חבה כספים לתובעת ("לא יותר מ - 56,000 ₪", סעיף 34 לכתב ההגנה), נתון שתומך בעמדת התובעת. בנוסף, מצאתי סתירה מהותית בטיעון שהובא על ידה: בעוד שבסעיף 24 לכתב ההגנה היא ציינה כי "ביום 28.6.2000 נערך בין התובע לנתבעת הסכם חדש [...]", הרי שבכתב התשובה לבקשה לחיוב בתשלום של הוצאות היא טענה - "מייד לאחר קבלת ההחלטה (החלטה בבקשת פרעתי - י.נ.), הצדדים החלו לנהל מו"מ לצורך עריכת הסכם שכירות חדש" (סעיף 8 לכתב התשובה). מדובר בסתירה רבתי, שיש בה כדי לפגום באופן משמעותי בנימוקי הנתבעת להימנע מלחייב אותה בתשלום של הוצאות התובעת.

סוף דבר: הנתבעת תישא בהוצאות התובעת על סך של 6,000 ₪. התשלום ייעשה בתוך 30 יום.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בהעדר הצדדים.