1

הרקע:

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977, ותקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק האמור

2

כתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם, מציין, בתמצית, כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היה המתלונן, מ.ש., מורה לנהיגה בעיר העתיקה בירושלים. גב' א.ע. (להלן: "א'") היתה חברה של הנאשם ולמדה נהיגה אצל המתלונן.

ביום 6/4/2013 תיאם הנאשם פגישה עם המתלונן בחצר בית הספר לנהיגה בו עבד, באצטלה של לימוד נהיגה. המתלונן המתין לפגישה במשאית המשמשת להוראת נהיגה (להלן: "המשאית"). הנאשם ואדם נוסף (להלן: "האחר") נכנסו למשאית ומיד צעקו על המתלונן "מה עשית? במה טעית?". המתלונן ביקש הסבר, ובתגובה הטיח בו הנאשם כי הוא פגע בכבודה של א'. לאחר שהמתלונן אמר כי אין לו דבר עם א', דרש הנאשם מהמתלונן לנסוע בו במקום לביתו על מנת להביא את כל המסמכים שברשותו הקשורים לא', ולמסור אותם לידיו.

השלושה נסעו במשאית לביתו של המתלונן. בהגיעם עלה המתלונן לביתו, בעוד הנאשם והאחר ממתינים במשאית. לאחר מכן המתלונן שב למשאית ומסר לנאשם ולאחר את המסמכים. הנאשם והאחר תחקרו את המתלונן בנוגע למספר שיעורי הנהיגה של א' ועלותם, ערכו חישוב ודרשו שהמתלונן ישלם להם 1,590 ₪ ששולמו לו כשכר לימוד. בנוסף, הנאשם לקח את תעודת הזהות של המתלונן ודרש ממנו פיצוי של 20,000 ₪ "בחוואה" עד למחרת.

ימים ספורים לאחר מכן, ביום 9/4/2013, במהלך שיעור נהיגה במשאית עם שני תלמידים ובסמוך לרחובות רשב"ג ויוסי בן יועזר, עקף את המשאית רכב מסוג אאודי מדגם Q5 בצבע שחור, ללא מספר אחורי (להלן: "הרכב"), באופן שגרם למתלונן לעצור. מהרכב ירד הנאשם, אשר ניגש למשאית וביקש מהמתלונן להתלוות אליו לרכב ולהביא עמו את מכשיר האייפון שלו. באותה עת ישבו בספסל האחורי של הרכב שני גברים, ביניהם האחר.

המתלונן מילא אחר דרישות הנאשם. בזמן שהותו של המתלונן ברכב פנה אליו הנאשם בכעס, לקח ממנו את מכשיר האייפון וזרק אותו לעבר הספסל האחורי, דרש ממנו את הסך של 1,590 ₪ עד ליום המחרת, אמר לו כי אם היה מביא 20,000 ₪ הוא היה שורף אותם, וסטר על פניו. הנאשם ושני הגברים הנוספים הבהירו כי סכום זה הינו "שרפייה" - כבודה של א'.

בשלב זה תפסו שני הגברים שישבו בספסל האחורי בשערותיו של המתלונן, והיכו אותו בראשו. המתלונן ניסה לפתוח את דלת הרכב, אך הנאשם נעל אותה. בשלב מסוים הורה הנאשם לשני הגברים לחדול ממעשיהם. אחד מהם זרק לעבר הנאשם את תעודת הזהות שלו ואמר לו "עכשיו סע ומחר נבוא וניקח את הכסף". עוד נאמר לו "אתה לא מכיר אותנו, אנחנו לוקחים "חוואה" מאנשים וגם יכולים לפגוע בך ובמשפחה שלך". לאחר מכן שחררו את המתלונן, אך הותירו ברשותם את מכשיר האייפון שלו.

3

באותן הנסיבות הנאשם ושני הגברים האחרים איימו על המתלונן ואמרו לו: "יש לך ילדים, יש לך אישה, אנחנו נפגע בך, אם היינו רוצים אותך היינו חוטפים אותך מהרחוב שאף אחד לא יוכל לדעת איפה אתה נמצא".

תמצית טיעוני הצדדים:

המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם 5 חודשי מאסר, מאסר על תנאי מרתיע ופיצוי למתלונן.

בטיעוניה לעונש התייחסה המאשימה לחומרת מעשיו של הנאשם, למשך הזמן בו התרחשו, ולפגיעה בשלוות נפשו של המתלונן, בביטחונו, בגופו ובכבודו.

לטענתה, מתחם העונש ההולם למעשי העבירה שביצע הנאשם נע בין 5 חודשי מאסר בפועל ממש, לבין 13 חודשי מאסר.

המאשימה טענה כי העונש המתאים לנאשם מצוי ברף התחתון של מתחם הענישה הנ"ל, לנוכח הודאתו ועברו הפלילי הנקי.

ההגנה ביקשה להטיל על הנאשם מאסר על תנאי בלבד.

הסנגור ציין כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי, מכבד את החוק ואת בית המשפט, בא מבית טוב ומצבו הכלכלי איתן. לטענתו, הנאשם ביצע את מעשיו בעידנא דריתחא, בפרץ של איבוד שליטה, בכעס אותו ניתן להבין כתגובה אנושית, לאחר שנודע לו שהמתלונן עשה לא' דברים לא נעימים, ובכך פגע בכבוד ובשם הטוב שלו עצמו ושל א'.

לטענת ההגנה, במפגש הראשון הנאשם לא דרש מהמתלונן אלא החזר של שכר הלימוד, לפי תחשיב, שכן המתלונן לא לימד את א', אלא התעסק איתה. המפגש השני היה מקרי, לאחר שהנאשם ושני חבריו הבחינו במשאית במהלך נסיעתם ברכב. באירוע זה, הנאשם לא הסכים לאלימות שננקטה כלפי המתלונן. הסטירה שהנאשם נתן למתלונן נבעה מפרץ של איבוד שליטה, לנוכח מעשיו הלא ראויים, כאשר בנוסף הוא מנסה להתחמק מהמעט שמגיע לא'.

עוד טענה ההגנה כי דבריו של הנאשם לפיהם היה שורף את הכסף מצביעים על כך שהכסף לא עניין אותו, כי המתלונן הסכים לתת את מכשיר האייפון כפיצוי, כי העבירות שהנאשם ביצע הן הקלות ביותר מהסוג הזה, וכי היה מקום להימנע מהרשעת הנאשם אלמלא הצורך להוכיח קיומו של נזק קונקרטי.

4

הסנגור ציין כי הנאשם עבר חוויה קשה של מעצר ומעצר בית, הדגיש את פרק הזמן שחלף ואת הודאתו של הנאשם, אשר חסכה עוגמת נפש למעורבים וחסכה זמן שיפוטי, וטען כי הנאשם לוקח אחריות על מעשיו ומביע חרטה כנה ואמתית.

הסנגור טען כי מתחם הענישה נע בין אי הרשעה לבין מאסר על תנאי, וכי מופרך לחשוב על עונש חמור מעונש מאסר מותנה.

הנאשם התנצל לפני בית המשפט על מעשיו, ואמר כי הוא מבקש שלא להטריח את העדים ואת בית המשפט ולחסוך זמן.

דיון והכרעה:

איומים פוגעים בשלוות נפשו של קורבן העבירה, בתחושת הביטחון שלו ועלולים אף להגביל את חרותו לפעול כרצונו.

תקיפתו של אדם פוגעת, בנוסף לאמור, גם בכבודו ובשלמות גופו, ולעיתים עלולה אף לסכן את חייו.

הנאשם פגע במעשיו פגיעה שאינה מבוטלת בערכים המוגנים הנ"ל.

הפגישה הראשונה עם המתלונן נקבעה לאחר תכנון מראש ובתחבולה, נמשכה פרק זמן משמעותי, החל בחצר בית הספר לנהיגה ועד סמוך לביתו של המתלונן. במהלך הפגישה פעל הנאשם בצוותא חדא עם האחר, כאשר חלקו של הנאשם עיקרי ומרכזי.

העובדה שהאירוע המאוחר התרחש בעת שהנאשם וחבריו נסעו ברכב ללא מספר רישוי אחורי מטילה צל כבד על טענת ההגנה כי הפגישה היתה אקראית. באירוע זה המתלונן נחסם על ידי הנאשם ונדרש לצאת מהמשאית במהלך שיעור נהיגה, לעיני שניים מתלמידיו. גם כאן הנאשם לא פעל לבדו, אלא בצוותא עם אחרים.

5

לא ניתן לקבל את טענת ההגנה כי הנאשם התנגד לאלימות שננקטה כלפי המתלונן. ראשית, במהלך האירוע נקט הנאשם בעצמו לא רק אלימות מילולית אלא גם אלימות פיזית, בכך שסטר למתלונן. שנית, הנאשם הוא זה שנעל את דלת הרכב, ומנע מהמתלונן לפתוח אותה בזמן שחבריו של הנאשם הכו אותו. מעשה זה מלמד בבירור כי הנאשם ביקש לאפשר לאחרים להמשיך במעשיהם, ולמנוע מהמתלונן את האפשרות להימלט על נפשו. שלישית, עולה מעובדות כתב האישום שהשניים האחרים סרו למרותו של הנאשם, והכו במתלונן עד שהנאשם הורה להם לחדול ממעשיהם. אין זאת אלא שהנאשם היה הרוח החיה והמבצע העיקרי גם באירוע זה, כאשר שני המבצעים האחרים פעלו על מנת לקדם את מטרותיו.

הנזקים שהיו צפויים להיגרם מביצוע העבירות פורטו לעיל.

כתב האישום אינו מפרט את הנזקים שנגרמו בפועל כתוצאה ממעשי העבירה, למעט נטילת מכשיר האייפון של המתלונן. עם זאת, אין ספק בדבר הלך רוחו של המתלונן בעת האירועים ולאחריהם. הפגיעות הפיזיות במתלונן, בצירוף האיומים החמורים שנשמעו כלפיו וכלפי אשתו וילדיו, כאשר המעורבים מציגים עצמם כמי שלוקחים "חוואה" ומסוגלים לחטוף אדם מהרחוב ולהעלימו מעיני כל, אינם דברים בעלמא. מדובר במעשי אלימות חמורים, אשר יש להניח כי מטבע הדברים מטביעים את חותמם בנפשו של קורבן העבירה.

טענת ההגנה כי הנאשם ביצע את מעשיו לאחר ששמע שהמתלונן פגע בכבודה של א', מתיישבת עם עובדות כתב האישום ועם מכלול הנסיבות. כך עולה מדברים מפורשים שהטיחו המעורבים במתלונן בשני האירועים, מדברי הנאשם כי היה שורף את הכסף אם היה נמסר לו, ואף מהעובדה כי לנאשם אין עבר פלילי, בעוד מעשים מסוג זה שביצע מצביעים ברגיל על אופי עברייני ורצידיביזם. נראה כי לנוכח זאת הסכימה התביעה שלא להאשים את הנאשם בעבירות של סחיטה באיומים ותקיפה בנסיבות מחמירות, שיוחסו לו בכתב האישום המקורי.

ברם, הסקת מסקנות עובדתיות באופן אישי ועשיית דין עצמית, תוך נקיטת מעשי אלימות, חותרים תחת שלטון החוק וקיומה של חברה מתוקנת, ואין להקל בהם ראש.

לנוכח האמור, אין זה ברור מאליו כי מתחם העונש ההולם לו עתרה המאשימה מבטא יחס הולם לחומרת מעשיו של הנאשם בנסיבותיהם ומידת אשמו. אולם, מאחר ובית המשפט אינו שם עצמו קטגור, אני מאמץ את מתחם העונש ההולם הנטען על ידי המאשימה.

לאור עמדת המאשימה כי העונש המתאים לנאשם מצוי ברף התחתון של מתחם הענישה הנ"ל נראה כי אין צורך להרחיב ולפרט בעניין. עם זאת יצוין, בקצרה, כי עמדת המאשימה ראויה בהתחשב בנזקים שיגרמו לנאשם, מטבע הדברים, כתוצאה מהרשעתו והעונש שיוטל עליו, האחריות שלקח על מעשיו, פרק הזמן שחלף מאז האירועים והעובדה שאין לנאשם עבר פלילי, וזו לו היתקלותו היחידה עם החוק.

לאור כל האמור אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

6

1.         מאסר בפועל למשך 5 חודשים, בקיזוז ימי מעצרו לפי רישומי שב"ס. הנאשם יתייצב לריצוי מאסרו בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים ביום  1/3/2016 עד לשעה  9:00.

2.         מאסר למשך  3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרור ממאסר, אם יעבור כל עבירת אלימות, ואיומים בכלל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ו, 08 פברואר 2016.