1

 

 

 

 

1.         הנאשמים, ילידי 95' ו-96', הודו והורשעו בעובדות כתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות דלהלן:

שני הנאשמים הורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע -לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בנוסף, הורשע נאשם 1 בניסיון לגרימת חבלה חמורה - עבירה לפי סעיפים 333 + 335(א)(1)+25 לחוק העונשין; בעבירות בנשק - לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, ובחבלה ברכב - עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

נאשם 2 הורשע בסיוע לניסיון בחבלה חמורה - עבירה לפי סעיפים 333 + 335(א)(1) + 25 + 31 לחוק העונשין; בסיוע לעבירות בנשק - לפי סעיף 144(א) + 31 רישא לחוק העונשין, ובסיוע לחבלה ברכב - לפי סעיף 413ה + 31 לחוק העונשין.

 

]2.        עובדות כתב האישום המתוקן בתמצית

א. הנאשמים הם אחים, וקרובי משפחה של מוחמד משעל, יליד 95' (להלן: המתלונן) המתגורר ברח' קיבוץ גלויות 104 בחיפה (להלן: הבית). בין הנאשמים לבין המתלונן קיים סכסוך.

2

            ב. בגין סכסוך זה, קשרו הנאשמים קשר ביום 21/4/15, לפיו ירה נאשם 1 במתלונן ויחבול בו חבלה חמורה שלא כדין, ואילו נאשם 2 יסייע בידו. ביום 21/4/15, סמוך לשעה 23:15, ארבו הנאשמים למתלונן בקרבת ביתו סמוך למשאית שחנתה במקום (להלן: המשאית), כשנאשם 1 מחזיק שלא כדין באקדח שסוגל לירות כדור שבכוחו להמית אדם (להלן: האקדח), ונאשם 2 מסייע לו ומחזק את ידיו.

            המתלונן יצא מביתו, נכנס למכוניתו מסוג מיצובישי כסופה, מס' רישוי 32-933-65, שחנתה בחניית עפר בכניסה לביתו (להלן: הרכב), החל בנסיעה, יצא מהחניה ופנה ימינה. בעודו חולף על פני המשאית, יצאו הנאשמים ממקום המסתור. נאשם 1 ירה מהאקדח לא פחות מ-14 כדורים לעבר המתלונן בניסיון לחבול בו חבלה חמורה שלא כדין, כאשר נאשם 2 מסייע בידו ומקל על הביצוע בנוכחותו במקום.

            ד. כתוצאה מהירי נפגע הרכב מ-8 כדורים, כאשר 5 מתוכם חדרו לדופן הרכב מצד ימין, וכדור אחד ניפץ את השמשה הימנית-קדמית.

 

3.         הסדר טיעון

א. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו חזרו בהם הנאשמים מכפירתם בכתבי האישום נפרדים שהוגשו בפני שני מותבים שונים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 30209-06-15 ות"פ 3355-06-15), הודו בעובדות של כתב אישום מתוקן שהוגש נגד שניהם כאחד, והורשעו על יסוד הודייתם. לאור גילם הצעיר, נשלחו הנאשמים לשירות המבחן להכנת תסקירים.

ב. לגבי העונש, הוסכם כי כל אחד מהצדדים יהיה רשאי לטעון לענישה בטווחים מוסכמים:

ב"כ המאשימה תבקש להטיל על נאשם 1 עונש מאסר בפועל בן 48 חודשים, ועל נאשם 2 מאסר בפועל בן 30 חודשים.

ב"כ הנאשמים יבקש להטיל על נאשם 1 מאסר בפועל בן 24 חודשים, ועל נאשם 2 עונש מאסר בפועל בן 15 חודשים. נגד נאשם 2 תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בר הפעלה בן 7 חודשים והצדדים יטענו להפעלתו - מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר.

כן הוסכם כי בית המשפט ישית על הנאשמים מאסר על תנאי על פי שיקול דעתו, וכי המאשימה תבקש להטיל על הנאשמים גם פיצוי למתלונן.

ג. המאשימה לא התחייבה להמנע מערעור על העונש אם יוטל עונש החורג לקולא מהסדר הטיעון, או לגבי עמדתה בערכאת הערעור אם בית המשפט יחרוג לחומרה מהעונש עליו סוכם ויוגש על כך ערעור מצד הנאשם. במצב כאמור תשקול התביעה את עמדתה מחדש לפי נסיבות העניין, תוך מתן משקל לעמדתה בערכאה הראשונה.

 

            ראיות לעונש

4.         א. לנאשם 1 אין הרשעות קודמות בפלילים, כפי שעולה מגיליון הרישום הפלילי המעודכן לגביו.

3

ב. לנאשם 2 הרשעה קודמת משנת 13', בגין ניסיון גניבה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, בעטיה תלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן 7 חודשים. שירות המבחן לנוער התרשם כי הנאשם היה בסיכון, זקוק מאוד להכוונה ומעקב, אך בשל חוסר שיתוף הפעולה והעובדה שהתקשה לקבל אחריות למעורבותו בעבירה, לא הייתה המלצה טיפולית לגביו.

 

5.         תסקירים של שירות המבחן

א. נאשם 1 - מהראן

קצינת המבחן סקרה את נסיבותיו האישיות של נאשם 1, בן 20, אשר התגורר עם אמו הסובלת מבעיות נפשיות, בגינן היא מקבלת גמלת נכות, ועם אביו המכור לסמים, המצוי גם במרכז "בית חם". במשפחה ארבעה ילדים. אחיהם הבכור של הנאשמים נרצח באירוע ירי, ואחיו חסיב עצור בתיק זה. נאשם 1 יצא לשוק העבודה לאחר שסיים 12 שנות לימוד. המשפחה עברה מנצרת לחיפה, חזרה ועברה שוב לנצרת וחזרה לחיפה.

נאשם 1 קיבל אחריות חלקית למיוחס לו בכתב האישום המתוקן, נטה להגיב במזעור, צמצום ורציונליזציה להתנהגותו, וטען כי פעל מתוך תחושה של הגנה עצמית, לא התכוון לפגוע במתלונן, אלא רק להרתיעו. עוד טען כי לא הבין את המשמעות החוקית מאחורי מעשיו, בעיקר משלא נפגע איש.

בין משפחות הצדדים והצדדים נערכה לאחרונה סולחה, המעידה על סיום הסכסוך ביניהם, ומסמך הסולחה הובא לעיונה של קצינת המבחן.

להתרשמותה של קצינת המבחן, מונע נאשם 1 כיום מתוך תפיסות נקמניות וקורבניות, כעס כלפי רשויות אכיפת החוק, וכן חוסר אונים וחוסר ביטחון בעקבות רצח אחיו. משכך, ומבלי להתעלם מגילו הצעיר של הנאשם, אשר גדל במשפחה מורכבת, בתחושת בדידות, ללא מערכת תמיכה רגשית ומציבת גבולות, העריכה כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות מפרת חוק מצדו בעתיד.

אשר על כן, לא באה בהמלצה לחלופה עונשית מתאימה עבורו מחוץ לכותלי הכלא.

 

ב. נאשם 2 - חסיב

נאשם 2, בן ה- 19, אחיו של נאשם 1, גדל בנסיבות דומות כמתואר לעיל. נאשם 2 סיים תשע שנות לימוד ועבד בעבודות מזדמנות.

הנאשם הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. עם זאת, מסר כי עת עמד בזירה, לא ידע שאחיו הנאשם 1 החזיק בנשק, והלה לא שיתף אותו בכוונתו עובר לביצוע העבירה. גם נאשם 2 נטה למזער, לצמצם וליתן רציונליזציה להתנהגותו. לדבריו, פעל מתוך לויאליות לאחיו, והתקשה להתנהל באופן אסרטיבי במצבים מורכבים. כן טען כי לא הבין את המשמעות החוקית של מעשיו, בעיקר לאור תחושותיו כי לא פגע באיש ולא השתמש בנשק.

4

בשיחתה עם נאשם 2, התרשמה קצינת המבחן כי הוא לכוד בעמדה קורבנית, בהיותו ממוקד בעיקר בתחושות של כעס כלפי רשויות אכיפת החוק, ותחושות חוסר אונים וחוסר ביטחון בעקבות המקרה שגרם לאובדן אחיו.

כאמור לעיל, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר אופן הפעלתו של המאסר על תנאי, בר התוקף, בגין הרשעתו הקודמת. בהקשר לכך, משכה קצינת המבחן ידה מהמלצה לחלופה טיפולית מחוץ לכותלי הכלא, בציינה כי בעבר גילה נאשם 2 יכולת מוגבלת להיעזר בקשר טיפולי, וגם כיום אינו מבטא רצון לכך. משכך, ומבלי להתעלם מגילו הצעיר של הנאשם, שגדל אף הוא בתחושות בדידות, במשפחה מורכבת ללא מערכות תמיכה רגשית ומצבת גבולות, נחתם התסקיר בעניינו, בהערכה כי הפרוגנוזה לשינוי דפוסי התנהגותו בעת הזו הינה נמוכה, עד כי ניתן להטיל אף עליו עונש מאסר בפועל.

6.         טיעוני המאשימה

ב"כ המאשימה ביקשה לכבד את הסדר הטיעון, עתרה להשית על הנאשמים מאסר ברף העליון של הטווחים המוסכמים, ומאסר מותנה משמעותי. כן ביקשה להפעיל את המאסר המותנה עומד נגד נאשם 2, כמפורט בהסדר, דהיינו מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר.

1

א. ב"כ המאשימה התייחסה לעברו הנקי של נאשם 1, והפנתה לרישום הפלילי של נאשם 2, כמפורט לעיל.

 

ב. בטיעוניה הפנתה לעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו הנאשמים, בטענה כי הן מלמדות על תכנון העבירות, הן לאור קשירת הקשר שקשרו ביניהם הנאשמים, והן בכך שארבו למתלונן מאחורי משאית שחנתה במקום, כאשר נאשם 1 מחזיק אקדח, וכי התכנון מהווה נסיבה לחומרה, בנוסף לחומרת המעשים עצמם.

 

ב"כ המאשימה הדגישה את חומרת מעשיהם של הנאשמים, הפוגעים בשלמות גופו של האדם וברכושו. לטענתה, אך בנס לא נפגע המתלונן בגופו, אולם נקל לשער את האימה והפחד שחש, עת נפתחה עליו אש בעודו נוהג ברכבו בשעת לילה מאוחרת בפתח ביתו, בהפתעה, כאשר הנאשמים ארבו מאחורי משאית. מעבר לנזק הנפשי למתלונן, שאינו טעון הוכחה במסגרת הטיעונים לעונש, נגרם נזק נפשי גם לשכנים וכן לעדי הראייה והשמיעה לאירוע. תחושתם של אזרחים תמימים כאילו מדובר ב"מערב פרוע", בו יורים בלבה של חיפה על רכב נוסע בשל סכסוך משפחתי או אחר, פוגעת קשות בתחושת הביטחון האישי של התושבים ומפרה את שלוות חייהם. במקרים כגון אלו, פוטנציאל הנזק גדול במיוחד - הן למתלונן עצמו שהתוצאה עבורו הייתה יכולה להיות טראגית, והן לעוברי אורח תמימים אשר יכלו להיפגע בטעות, שכן, כאמור, מדובר בשכונת מגורים בעיר חיפה.

 

5

ג. נסיבה נוספת לחומרה, לטענתה, היא עבירות הנשק והשימוש בנשק חם, אשר לא נתפס עד עצם היום הזה, עקב אי שיתוף הפעולה מצד הנאשמים בחקירתם, ואף זו נסיבה לחומרה. בעניין זה, הפנתה באת כוח המאשימה לדברי בית המשפט העליון בע"פ 6989/13 פרח נ' מ"י (25/2/14), מפי כב' הש' זילברטל, ולע"פ 3288/14 מ"י נ' קריספל (24/8/14), מפי כב' הש' הנדל.

 

ד. בהתייחסה לתסקירי שירות המבחן, ציינה ב"כ המאשימה כי דבריהם של הנאשמים בפני שירות המבחן אינם עולים בקנה אחד עם עובדות כתב האישום המתוקן, הם לא נטלו אחריות מלאה על מעשיהם, בטענה כי לא נגרם נזק לאיש, ולא הבינו את חומרתם. מכל מקום, שירות המבחן אינו בא בהמלצה טיפולית לגבי מי מהנאשמים, ומעריך כי קיים סיכוי גבוה להישנות התנהגות מפרת חוק מצדם.

לגבי נאשם 2, המאשימה הפנתה לגזר הדין הקודם (ת"פ 54261-07-11) - במסגרתו נגזר עליו מאסר על תנאי בלבד למרות האמור בתסקיר בעניינו, וטענה כי גם המאסר המותנה לא הרתיעו מהמשך ביצוע עבירות. בנוסף נטען, כי גילם הצעיר של הנאשמים אינו חזות הכל, ואינו יכול להוות שיקול עיקרי לעונש.

 

ה. המאשימה ביקשה ליתן משקל נמוך לסולחה, בטענה כי התנהגותם של הנאשמים אינה מסכנת רק את המתלונן בתיק זה, אלא את הציבור כולו. מכל מקום, קיום סולחה אינו שיקול מכריע, ובעניין זה הפנתה לפסקה 18 לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6271/15 פלוני נ' מ"י (6/1/16), מפי כב' הש' ג'ובראן.

ו. נוכח האמור לעיל, עתרה המאשימה להשית על נאשם 1 מאסר בפועל בן 48 חודשים בניכוי מעצרו, ועל נאשם 2 - מאסר בפועל בן 30 חודשים בניכוי תקופת מעצרו, הפעלת עונש המאסר המותנה מת"פ 54261-07-11 מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר. כן ביקשה להטיל על שניהם מאסר על תנאי מרתיע ופיצוי כספי למתלונן.

 

7.         טיעוני ההגנה

ב"כ הנאשם עתר לאמץ את הסדר הטיעון, הצטרף לדבריה של ב"כ המאשימה בעניין השיקולים שהביאו להסדר, וטען כי הוא סביר, בנסיבות הענין. לפיכך ביקש להשית על הנאשמים מאסר ברף הנמוך של הטווחים המוסכמים, ומאסר מותנה, תוך הפעלה של המאסר המותנה התלוי ועומד נגד נאשם 2, כמפורט בהסדר הטיעון, דהיינו מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר.

 

א. בפתח טיעוניו ציין הסנגור כי כתב האישום בתיק זה תוקן, העבירה החמורה יותר נמחקה, ולכן אין לתת משקל לכל אמירה המתייחסת לכתב האישום המקורי, הן בעל פה והן בכתובים. לטענתו, הפנייה לסעיף עבירה שהופיע בכתב האישום המקורי היא פסולה, מפני שהיא עשויה להשפיע על דעתו של בית המשפט.

 

6

לטענת הסנגור, העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום המתוקן - ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ועבירה בנשק לפי החלופה המקלה - החזקה, סיוע לניסיון לחבלה חמורה וסיוע בהחזקת נשק, הן עבירות המצויות בסמכותו של בית משפט שלום, ויש לתת לכך ביטוי.

 

ב. לדבריו, אין המדובר באירוע מתוכנן במובן זה שהייתה כוונה לפגוע במתלונן, והעובדה כי הפגיעות היחידות הנן פגיעות ברכב, מלמדת על היעדר כוונה לפגוע בגופו.

 

ג. לטענת הסנגור, הסדר הטיעון נבע, בין היתר, מקשיים ראייתיים, ולא מעמדת המתלוננים, שכן לא היה קושי להביאם לבית המשפט. עוד ציין כי המתלוננים עצמם עצורים בגין חשד כי ביצעו עבירות פשע חמורות - שירו על מישהו - וכי המתלונן בתיק זה הוא עבריין מסוכן, שהטיל מורא, פחד וסכנה על הנאשמים הצעירים.

 

ד. הוא הדגיש כי הנאשמים הצעירים שהינם אחים, הודו במעשיהם מיד עם הפתח משפטם, לקחו אחריות מלאה על מעשיהם, תרמו לחסכון בזמן שיפוטי יקר ביותר, וחסכו את העדת המתלוננים, בפני שני מותבים. מכל מקום, חלקם של הנאשמים באירוע שונה ומכאן הפער בענישה.

 

ה. לעניין קביעת מתחם הענישה, עתר הסנגור להסתפק במתחם הנמוך במסגרת ההסדר בין הצדדים בנסיבות הספציפיות בתיק זה. מבלי לחזור מההסדר, טען כי מתחם הענישה עומד על טווח שבין עבודות שירות ל- 18 חודשי מאסר - והפנה למספר רב של פסקי דין, התומכים לטענתו במתחם זה, כפי שיפורט להלן. (הסנגור ביקש לאבחן את פסקי הדין אותם הגישה המאשימה בטענה כי נסיבותיהם חמורות בהרבה מהמקרה דנן, הן מבחינת המעשה והן מבחינת העושה. בנוסף, הפנה לדו"ח ועדת דורנר, על פיו יש להימנע מהטלת מאסרים ממושכים, שהוכחו כלא יעילים.

 

ו. ב"כ הנאשמים הפנה לנסיבותיהם האישיות הקשות של הנאשמים; רציחתו של אחיהם הבכור, מצבם של הוריהם, הפחד והחרדה בה חיו, צמיחתם ללא מסגרת וללא כל תמיכה. עקב עברם והטראומה שעברו, יש להם קושי להתבטא ולפתוח את סגור לבם. כן טען כי מהתסקירים עולה שתגובתם של הנאשמים נבעה מתחושות פחד ואיום. כן הדגיש את גילם הצעיר של הנאשמים הנתונים בתנאי מעצר קשים תקופה ממושכת, וזה להם מאסרם הראשון.

 

ז. לגבי עמדת המתלוננים, הפנה להסכם הסולחה שהוגש, וטען כי הוא מדבר בעד עצמו גם לגבי עמדתם. לאור העובדה שהמשפחות גרות בסמיכות, יש אינטרס ציבורי שלא להחמיר עם הנאשמים, על מנת להרגיע את הרוחות ולהמשיך את השקט הקיים בשלב זה.

 

7

ח. לסיכום, נוכח כל האמור, בנסיבות המקרה, סוג העבירות בהן הורשעו הנאשמים, התנהלות המשפט, ההודיה, הבעת החרטה ולקיחת האחריות, עברו הנקי של נאשם 1, ההרשעה הלא חמורה של נאשם 2 בהיותו קטין, תיקון 113 ודו"ח ועדת דורנר, הפסיקה הענפה והסכם הסולחה, ביקש הסנגור שלא להחמיר עם הנאשמים, ולהטיל עליהם עונש ברף התחתון המוסכם, בטענו כי גם הוא קשה וארוך. כן ביקש לנכות את ימי מעצרם של הנאשמים, כאשר נאשם 1 נעצר מאוחר יותר מכיוון שנשאר עם אמו עת נאשם 2 היה עצור, כאשר לא היה איש שיתמוך בה. לסיכום טען הסנגור כי יש לגזור על הנאשמים עונש ברף התחתון כפי שהוסכם, וכך גם לגבי הפעלת התנאי בעניינו של נאשם 2. לשיטתו, לאור תיקון 113, יש לבית המשפט סמכות לסטות מהמתחמים לקולא, כאשר מתקיימות הנסיבות, כפי שהן מתקיימות בתיק זה.

 

ט. כן ביקש הסנגור להימנע מפסיקת פיצוי למתלונן, מאחר ונעשתה סולחה וישנו סעיף המציין כי אין טענה לגבי הפיצוי.

8.         דברי הנאשמים

נאשם 1:

"אני מבקש סליחה. אני מצטער מאוד...גם למדתי בבית הספר...אחרי שאצא מבית הכלא אני אעבוד ואעזור לאמא, הייתי עובד בצמיגי דניאלי בחוף שמן. אני אעבוד בנמל, בחוף שמן."

 

נאשם 2:

"אני מצטער על מה שקרה. אני מבקש סליחה... גם אני אעבוד אחרי שאצא מהכלא. לפני כן הייתי עובד במשלוחי אוכל... האמא עכשיו בבית לבד. יש לי אחות קטנה, היא בת שנתיים...", ואמו מתפרנסת מקבצת ביטוח לאומי.

 

            דיון

8

9.         קשה היא מלאכת גזירת הדין, בעיקר כאשר עסקינן באנשים צעירים אשר עברם אינו מכביד, ואשר ביצעו עבירות חמורות, המסכנות את בטחון הציבור. כידוע, מושפעת הענישה משיקולי גמול, מניעה והרתעה (אם כי קרנה של ההרתעה ירדה אחרונה בעקבות מחקרים רבים שנעשו), מנסיבות ביצוע העבירות וחומרתן, נפיצותן ותדירות ביצוען, השפעתן על כלל החברה וההשלכות העשויות להיגרם מהן, כגון מידת הפגיעה בביטחון הציבור, החשש והפחד שמעשים אלה נוטעים בלבו של אדם מן הישוב; עוד היא מושפעת מהנסיבות האישיות של מבצעי העבירות, גילם, עברם הפלילי, שיקולי שיקום ועוד, ובכל מקרה ומקרה מוטלת על בית המשפט החובה לערוך את האיזון בין האינטרסים השונים. (ראו לעניין זה גם ע"פ 4890/01 מ"י נ' פלוני, פ"ד נו(1), 594, מפי כב' הש' בייניש (כתוארה אז); ע"פ 2163/05 דג'מיל אלייב נ' מ"י (12/12/05), מפי כב' הש' רובינשטיין, וע"פ 344/81 מ"י נ' שחר סגל, פ"ד לה (4), 313, מפי כב' הנשיא שמגר).

 

העיקרון המנחה בגזירת עונשו של נאשם הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת העבירה בנסיבותיה ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג העונש המוטל עליו ומידתו. (סעיף 40ב לחוק העונשין). השיקולים לבחינת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה הם הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה, ונסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין). על פי סעיף 40יב לחוק העונשין, בית המשפט רשאי לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה לשם קביעת העונש ההולם.

 

הפסיקה פירשה את עקרון ההלימה - יחס הולם בין חומרת מעשיה העבירה ואשם הנאשם לבין חומרת העונש שיושת עליו - כמבטא את "עקרון הגמול". ראו לענין זה דברי כב' הש' רובינשטיין בע"פ 1523/10 פלונית נ' מ"י (18/4/12), וכן ע"פ 156/80 כוכבי בנימין נ' מ"י, פ"ד לה(4) 744, מפי כב' הש' אלון).

 

10.       א. אין צורך להרחיב את הדיבור אודות חומרת מעשיהם של הנאשמים, אשר קשרו קשר לפיו נאשם 1 ירה במתלונן ויחבול בו חבלה חמורה שלא כדין, בסיועו של נאשם 2, על רקע סכסוך קודם, לאחר שנאשם 1 הצטייד באקדח ובתחמושת שלא כדין, בסיועו של נאשם 2. לשם קידום תכניותיהם, הסתתרו בדרך נסיעתו של המתלונן, נאשם 1 ניסה לחבול בו באמצעות האקדח אותו החזיק שלא כדין, בכך שירה לעברו לא פחות מ-14 כדורים. רק בנס ולמזלם הטוב של המתלונן ושל הנאשמים, לא נפגע המתלונן או אדם אחר שנמצא בסביבה אותה עת, על אף ששמונה קליעים פגעו ברכב, חמישה חדרו לדופן הרכב, ואחד ניפץ את השמשה הימנית קדמית, ולא נגרמו נזקים בגוף ובנפש. הנאשמים גילו אדישות וקלות דעת לתוצאות הקשות וההרסניות שעלולות היו להיגרם ממעשיהם למתלונן ולאחרים שעברו בסמיכות במקום, אשר היו עלולים להפגע מהירי.

 

ב. אשר לביצוע עבירות אלימות בצוותא, בית המשפט עמד לא אחת על החומרה היתירה שיש לייחס להן, כדי לשרשן. (לענין זה ראו ע"פ 4693/01 מ"י נ' בביזאיב, פ"ד נו(5), 580, 589; ע"פ 3897/03 פלונים נ' מ"י, פ"ד נז (6), 176, 181-182, שניהם מפי כב' הש' (כתוארה אז) ביניש). בענייננו, חלקם של הנאשמים אינו זהה, וחלקו של נאשם 2 קטן משל אחיו, אשר החזיק בנשק וירה לעבר המתלונן, אך לא ניתן להתעלם מתפקידו, משקשר קשר עם אחיו וחיזק את ידו לכל אורך הדרך.

ג.הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשמים, הם שלמות הגוף וקדושת החיים, בטחונו, ערך הביטחון במרחב, הסדר הציבורי וכן ערך הקנין, הן של המתלונן, והן של עוברי הדרך תמימים שיכלו להכנס לטווח האש. לא בכדי העניק המחוקק לערכים אלה מעמד מיוחד בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

9

 

רבות נכתב אודות פוטנציאל הסיכון הגלום בעבירות בנשק, ועל הצורך בהחמרת הענישה בעבירות של החזקה, נשיאה ושימוש בנשק חם מסוגים שוני, ללא רשיון ושלא כדין. בית המשפט העליון חזר וציין את זמינותו של הנשק החם, הקלות הבלתי נסבלת בה נעשה בו שימוש, הסכנה לא רק לחייהם של המעורבים בסכסוך, אלא לכל מי שנמצא אותה עת בסביבה, ואת חובתו של בית המשפט לתרום חלקו להרתעה ומניעה של תופעה נלוזה זו.

"מן הראוי שיהיה בעונש כדי להרתיע מנפיצות התופעה העבריינית של החזקה, נשיאה ושימוש בנשק חם מסוגים שונים. גם אם נכון הדבר כי עד כה רמת הענישה בעבירות של החזקת נשק אינה גבוהה, הרי שהמציאות השוררת היום בארץ - זמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עמו פוטנציאל להסלמה באלימות העבריינית והאידיאולוגית כאחד - מחייבים מתן ביטוי עונשי הולם והחמרה ברמת הענישה". (ע"פ 1332/04 מ"י נ' פס, פ"ד נח(5) 541, מפי כב' הש' (כתוארה אז) ביניש; ראו גם רע"פ 10376/05 ברהוב נ' מ"י (17/5/06), מפי כב' הש' ג'ובראן).

ראו גם:

"אכן, המערערים עשו שימוש בנשק חם, בלב אזור מגורים, בדרך אשר הפכה, כפי שציין בית המשפט קמא, מקובלת ליישוב סכסוכים בחלק מן החברה בה מדובר. דומה כי אין מנוס מהכבדת היד, ותוך נקיטת מדיניות ענישה מחמירה בכגון דא, הכוללת תקופה משמעותית של מאסר מאחורי סורג ובריח, גם לאנשים בעלי רקע נורמטיבי - כמו המערערים שלפנינו. ראוי שייצא הקול במקומות המתאימים, כי דינו של העושה שימוש בנשק שלא כדין עלול להיגזר לתקופת מאסר של ממש". (ע"פ 1676/08, 2148 אבו האני נ' מ"י (1/6/09), מפי כב' הש' רובינשטיין; כן ראו ע"פ 371/08 מ"י נ' ביטאו (27/10/08), מפי כב' הש' ארבל).

 

אין מדובר באירוע ספונטני אליו נקלעו הנאשמים בעל כורחם, כי אם במעשה מתוכנן מראש, כמפורט לעיל.

10

"המערערים עשו שימוש בנשק חם על רקע סכסוך שפרץ בין משפחותיהם, תוך שהם מתכוונים לגרום חבלות ופציעה לזולת. ירי מסוג זה, ובמיוחד כשהוא מתרחש באזור מגורים, כרוכה בו סכנה של ממש לחיי אדם, ולא רק לאלה המעורבים בסכסוך, אלא גם לעוברי אורח תמימים. הנכונות של המערערים לעשות שימוש בנשק חם, ותהיה המחלוקת ביניהם אשר תהיה, היא המלמדת על מסוכנותם, ומכאן הצורך לנהוג בהם ביד קשה, דבר המתחייב גם מהצורך להרתיע את הרבים". (ע"פ 6493/05, 8353 מוסא נ' מ"י (22/2/06), מפי כב' הש' לוי).

התנהגותם העבריינית של הנאשמים לאורך כל האירוע, מלמדת על יחס בוטה ומזלזל כלפי החוק, ומתאפיינת בתעוזה רבה. האדישות, הזלזול וחוסר האכפתיות שגילו הנאשמים כלפי התוצאות ההרסניות העשויות להיגרם ממעשיהם, מלמדים על התנהגות בריונית ומשולחת רסן, ועל המסוכנות הרבה הנשקפת מהם, כל אחד על פי חלקו.

 

11.       מתחם הענישה-

א. באי כח הצדדים הביאו בפני בית המשפט פסיקה בעבירות דומות ובה קשת רחבה של עונשים, זה בכה וזה בכה.

המאשימה התייחסה בטיעוניה לקשת הענישה שנקבעה בפסיקה בעבירות דומות, וטענה כאמור כי בטווח הענישה שהוסכם בין הצדדים לגבי כל אחד מהנאשמים, צריכה הענישה להיות על הרף העליון, דהיינו 48 חודשי מאסר לנאשם 1 ו- 30 חודשי מאסר לנאשם 2 (בצירוף 3.5 חודשי מאסר על תנאי שיופעל), בהיותה מאזנת את מכלול השיקולים הרלוונטיים, כמפורט בטיעוניה. (לענין זה הפנתה לת"פ (ב"ש) 28139-10-13 מ"י נ' אבו עאמר (18/1/15), מפי כב' הש' אינפלד).

 

ואילו סנגורם של הנאשמים הפנה למספר רב פסקי דין בהם נגזרו על נאשמים בעבירות דומות עונשים בטווח שבין מספר חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות ל- 24 חודשי מאסר בפועל. (ראו ע"פ 420/12 סחונציק נ' מ"י (24/10/12), מפי כב' הש' ברק - ארז; ע"פ 8795/11 בלאייב נ' מ"י (20/2/12), מפי כב' הש' הנדל; ע"פ 6255/10 מ"י נ' פלוני (23/6/11), מפי כב' הש' ריבלין, חיות ומלצר; ע"פ 2116/09 רפעיאה נ' מ"י (21/4/09), מפי כב' הש' לוי; ע"פ 1154/07 מ"י נ' פלוני (19/4/07), מפי כב' הש' רובינשטיין; ת"פ (חי') 3178/04 מ"י נ' שניידרוב (10/5/05), מפי כב' הש' שיף; ת"פ (חי') 5039/06 מ"י נ' אסידו מנחם (3/6/07), מפי כב' הש' אלרון (כתוארו דאז); ת"פ (חי') 31686-06-11 מ"י נ' נעימה (16/4/12), מפי כב' הש' סעב; עפ"ג (חי') 5227-05-15 ברנט נ' מ"י (6/8/15), מפי כב' הש' טאובר; ת"פ (חי') 23877-07-15 מ"י בן שלום (26/1/16), שניתן על ידי בית משפט זה).

 

הסנגור ביקש לאבחן מהמקרה הנדון את ע"פ 9131/04 אסרף נ' מ"י (14/11/05), מפי כב' הש' לוי, בטענה כי שם בית המשפט העליון גזר את העונש שמבקשת המאשימה בתיק זה לנאשם 1, כאשר מדובר במערער שדקר את האחר בבית החזה ובזרוע שמאל, כשנפגעו איבריו הפנימיים, כאשר המערער הינו בעל עבר פלילי מכביד ושימים לאחר שהוא דקר את המתלונן נמצא פעם נוספת מחזיק בסכין.

 

11

ב. העונש הקבוע בצידה של עבירת נשיאה והובלת נשק הינו 10 שנות מאסר; העונש הקבוע בצידה של חבלה חמורה הוא 14 שנות מאסר, העונש הקבוע בצידה של קשירת קשר לביצוע פשע הינו 7 שנות מאסר, והעונש הקבוע בצידה של חבלה ברכב הינו 5 שנות מאסר. כך גם בעבירות הנסיון לבצען.

 

בנסיבות העניין, בהתחשב בחומרתן הרבה של העבירות שביצעו הנאשמים, הערכים החברתיים שנפגעו ופוטנציאל הסיכון הרב הטמון בביצוען, וכן מידת הענישה הראויה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירות כמפורט לעיל, דעתי היא כי מתחם העונש ההולם את מעשיו של נאשם 1 הוא בטווח של בין 36 חודשי מאסר ל- 60 שנות מאסר בפועל. לגבי נאשם 2 עומד המתחם על 20 חודשי מאסר עד 48 חודשי מאסר.

12.       יחד עם זאת, הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ובית המשפט ישקול גם שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של הנאשם, גילו, עברו, לקיחת אחריות על ידו, חרטתו, שיתוף הפעולה שלו עם רשויות אכיפת החוק, מאמציו לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, וכן השפעת הענישה עליו ועל משפחתו, שיקומו. (ראו ע"פ 10444/06 עייני נ' מ"י (25/4/07), מפי כב' הש' ארבל; וכן ע"פ 4980/01 הנ"ל; וכן סעיף 40יא לחוק העונשין).

א. לקולא אני רואה לזקוף לזכותם של הנאשמים את הודייתם בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן, אשר חסכה זימונם של המתלונן ועדים אחרים, חסכה זמן שיפוטי יקר, וכן את האחריות שנטלו למעשיהם, אם כי בפני קצינת המבחן נטלו אחריות חלקית בלבד תוך נסיון למזער את חלקם במעשים.

 

ב. עוד אני רואה לקחת בחשבון לקולא את גילם הצעיר של הנאשמים, שהיו בני פחות מ- 21 בעת ביצוע העבירות, וכן את נסיבותיהם האישיות הקשות, כפי שפורטו על ידי קצינת המבחן ומפי סנגורם. בקליפת האגוז ייאמר כי מדובר בשני אחים צעירים אשר גדלו בבית קשה, לאב נרקומן, לאם הסובלת מהפרעות נפשיות, ואחיהם הבכור נרצח. (לענין מעמדם של בגירים צעירים ראו פסק דינו של כב' הש' ג'ובראן בע"פ 7781/12 פלוני נ' מ"י (3/6/13)).

 

על אף האמור לעיל, לנאשם 1 אין הרשעות קודמות וגם עברו של נאשם 2 אינו מכביד.

 

ג. עם זאת, אני רואה לזקוף לחובתו של נאשם 2 כי ביצע את העבירות דנן שעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר תוקף, בגין הרשעתו משנת 13'.

 

ד. לחומרא, עומדים נגד הנאשמים תסקירים שאינם חיוביים, משהעריכה קצינת המבחן כי קיים סיכון גבוה להישנותן של עבירות דומות בעתיד אצל נאשם 1, וכי אין סיכוי גבוה לשינוי דפוסי התנהגות אצל נאשם 2.

 

12

ה. אני רואה לקחת בחשבון גם את הסולחה שנערכה בין משפחתם למשפחת המתלונן, על דעת המעורבים, המתלווה כאמור להודייתם ונטילת האחריות של הנאשמים. הסולחה תתרום להשכנת שלום בין המשפחות ולמניעת מעשים נוספים, עקב האירועים נשוא תיק זה ואלה שקדמו להם. (לעניין זה ראו ע"פ 7126/04 גדיר נ' מ"י (27/6/05), מפי כב' הש' לוי; בש"פ 590/08 מ"י נ' מריסאת (21/1/08), מפי כב' הש' רובינשטיין; כן ראו מאמרו של כב' הש' רון שפירא, "הגיעה העת לסולחה", הפרקליט מח (2) (2006), 433).

 

"... ברי כי הסולחה עשויה "להיות שיקול מסוים בגזר הדין בהתלוותה להודאה ולחרטה" (עניין מריסאת), אך אין היא הופכת את קערת השיקולים על פיה "אין היא מהוה תחליף להליך השיפוטי... אין הסולחה יכולה להחליף את הדין הפלילי"... מכל מקום, מעמדה במקומה מונח". (ע"פ 8199/10 חורי נ' מ"י (10/3/11), מפי כב' הש' רובינשטיין; ראו גם ע"פ 635/05 דענא נ' מ"י (26/11/07), מפי כב' הש' חשין).

 

יחד עם זאת, לסולחה נפקות מוגבלת על רמת הענישה, כאשר מדובר באלימות יוצרת סיכון לכלל הציבור:

 

"איננו רואים בסולחה גורם הצריך להשפיע על קביעת עונש הולם כפי שמתחייב בנסיבות מקרה זה שהרי הקובע לענין זה אינו ביחסים שהתפתחו בין המשפחות הנוגעות בדבר אלא בסיכון לציבור הרחב מהתנהגות אלימה ובלתי מרוסנת". (ע"פ 373/93 מ"י נ' מסראווה (24/2/93), מפי כב' השופטים שמגר, גולדברג וחשין).

מעיון בהסכם הסולחה עולה כי הצדדים לא הסכימו על פיצוי כלשהו שישלמו הנאשמים למתלונן בגין מעשיהם, ולא מן הנמנע כי הדבר נובע מיחסיהם הקודמים של הצדדים. כאמור, השלום לא שרר בין הצדדים, בלשון המעטה, עוד קודם לאירוע.

 

13.       הסדר הטיעון

ככלל, מצווה בית המשפט לכבד הסדרי טיעון, למעט באותם מקרים בהם נפל בהסדר פגם משמעותי.

 

מהתשתית הנורמטיבית לעניין הסדרי טיעון נסקרה בהרחבה על ידי כב' הנשיאה ביניש בע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י, פ"ד נז(1), 577, שם נקבע כי ככלל יקיים בית משפט הסדרי טיעון שהונחו בפניו, בשל הטעמים הקשורים בחשיבותם. בצד זה, מחובתו של בית המשפט לבחון אם הסדר הטיעון המסוים מאזן בין טובת ההנאה שמעניק ההסדר לנאשם לבין האינטרס הציבורי שיש בעונש המוצע במסגרתו. (כן ראו ע"פ 1717/06 אבו זינה נ' מ"י (12/11/07), מפי כב' הש' רובינשטיין; ע"פ 351/07 פלוני נ' מ"י (6/6/07), מפי כב' הש' פוגלמן).

 

 

 

 

 

 

 

13

 

עם זאת, הלכה היא כי רק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מהסדר טיעון, אם שוכנע כי בשיקולי התביעה נפל פגם משמעותי, ואין די בכך שהענישה שונה מהענישה הראויה לפי השקפתו של בית המשפט כדי לקיים תנאי זה. (ע"פ 9600/04 משראקי נ' מ"י (2/3/05), מפי כב' הש' חיות).

 

לאור המדיניות הנוהגת לגבי הסדרי הטיעון, לאחר ששמעתי טיעוניהם של הצדדים ביחס למכלול השיקולים שהנחו אותם בהגיעם להסדר הנדון דידן, האיזונים שערכו בין מכלול השיקולים הנדרשים, כמפורט לעיל, מצאתי כי ההסדר אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, ואני רואה לכבדו.

 

            אשר לענישה בתוך הטווחים המוסכמים בין הצדדים, ראיתי לתת משקל משמעותי בגזירת הדין לשיתוף הפעולה של הנאשמים עם גורמי אכיפת החוק לאחר מעצרם, להודייתם המידית בעובדות כתב האישום שתוקן כאמור בהסדר טיעון, לגילם הצעיר, לנסיבותיהם האישיות, לסולחה אליה הגיעו הצדדים, לתקופת מעצרם בגין העבירות נשוא תיק זה, ולעובדה כי זה להם מאסרם הראשון. בנתונים אלו, איני רואה למצות את הדין עם הנאשמים, גם במסגרת ההסדר.

 

14.       נוכח כל המקובץ לעיל, לאחר ששקלתי את כל השיקולים לחומרא ולקולא, אני רואה לגזור על הנאשמים עונשים כדלקמן:

 

נאשם 1

א. 38 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה מיום 3/6/15.

 

ב. מאסר על תנאי למשך 18 חודשים שהנאשם לא ישא בו זולת אם יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה בה הורשע, או עבירות בנשק, או עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע, ויורשע בה בתוך תקופת התנאי או לאחריה.

 

נאשם 2

א. 24 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה מיום 26/4/15 עד היום.

 

אני מפעילה את המאסר על תנאי התלוי ועומד נגד הנאשם באופן ששלושה וחצי חודשים מתוכו יופעלו במצטבר לעונש שהוטל היום והיתרה בחופף.

 

בסך הכל ירצה נאשם 27.5 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו.

 

ב. מאסר על תנאי למשך 15 חודשים שהנאשם לא ישא בו זולת אם יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה בה הורשע, או עבירות בנשק, או כל עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע, ויורשע בה בתוך תקופת התנאי או לאחריה.

14

 

15.       הצדדים הסכימו כי יוטל על הנאשמים פיצוי למתלונן. בנסיבות המפורטות לעיל, נוכח הסולחה אליה הגיעו, יעמוד הפיצוי על סכום לא גבוה.

 

אני מחייבת כל אחד מהנאשמים לפצות את המתלונן בסכום של 6,000 ₪ (בסך הכל - 12,000 ₪), אותו ישלמו ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 600 ₪, החל מיום 1/4/16 ובכל 1 לחודש שלאחריו. אם תשלום כלשהו לא ישולם במועדו, תעמוד יתרת התשלומים לפירעון מידי, ותישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. נאסר על הנאשמים או מי מטעמם לפנות למתלונן בקשר לפיצוי שנפסק.

 

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.

 

 

 

ניתן היום, י"ד אדר א' תשע"ו, 23 פברואר 2016.