1

 

 

 

כתב האישום

 

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. שני האישומים נוגעים לאשתו (להלן: המתלוננת) שעמה התגורר בדירה בתחומי העיר לוד (להלן: הדירה) יחד עם שתי בנותיהם המשותפות.

 

2.         על פי עובדות האישום הראשון, ביום 17.11.17 התגלע בין הנאשם למתלוננת ויכוח שבמסגרתו רצה הנאשם לעזוב את הדירה. בנסיבות המתוארות, תפס הנאשם את המתלוננת עם שני מרפקיו בצווארה וחנק אותה. לפיכך, יוחסה לו עבירה של תקיפת סתם של בת זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין).

 

2

3.         על פי עובדות האישום השני, מספר ימים עובר לאירוע שמתואר באישום הראשון, הנאשם עזב את הבית. ביום 21.12.17, בשעה 15:00, או בסמוך לכך, שוחחו הנאשם והמתלוננת באשר למערכת היחסים ביניהם. באותן נסיבות, אמר הנאשם למתלוננת "מה את חושבת שאת הכי טובה, או שאת תמותי או שאני אמות". באותן נסיבות, פגשה המתלוננת בנאשם בסמוך לבית הספר של בתם המשותפת. הנאשם הסתכל על המתלוננת ונשך את שפתיו. שעה קצרה לאחר מכן, התקשר הנאשם למתלוננת ושאל אותה אם היא מתכננת להגיש נגדו תלונה. בתגובה, המתלוננת ענתה לו בחיוב, או אז, אמר הנאשם למתלוננת כי אם לא תבטל את תלונתה, הוא יתאבד. לפיכך, יוחסה לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

האישום הראשון

 

4.         לגבי האירוע מושא האישום הראשון, המתלוננת העידה כדלקמן (ראו: פרוט' מיום 10.9.19, עמ' 7 ש' 26-6, עמ' 9 ש' 28-27, עמ' 10 ש' 31-18, עמ' 11 ש'28-2, עמ' 12 ש' 21-10, עמ' 13 ש' 33-1, עמ' 14 ש' 24-2, עמ' 16 ש' 14-4, עמ' 20 ש' 22-17; וכן ראו דברי המתלוננת בדו"ח העימות שנערך עם הנאשם, ת/3 ש' 33-25):

 

א.        המתלוננת והנאשם נשואים ולהם שתי בנות. ביום 17.11.17, יום שישי בערב, הם ישבו יחד בדירה בעת שבנותיהם לא היו נוכחות עמם בדירה, אלא היו בדירת סבתם.

 

ב.         הנאשם יצא מהדירה על מנת לקנות סיגריות. הוא חזר לאחר זמן קצר כאשר הוא עצבני וכעוס. המתלוננת ביקשה לברר עמו מדוע הוא עצבני, אך הנאשם סירב לענות לה. בתגובה, המתלוננת הודיעה לו שבכוונתה להתקשר לאחיו בשם ר' (להלן: ר'), וזאת על מנת שיעזור לה להבין מדוע הנאשם עצבני.

 

ג.         הנאשם התנגד לכך שהמתלוננת תתקשר לאחיו ולכן בהיותה עומדת הוא נעמד מאחוריה וחנק אותה על ידי הצלבת מרפקיו סביב גרונה. פעולת החניקה לא הותירה סימן מאחר ולא הייתה חזקה, אך המתלוננת פחדה מהנאשם והחלה לבכות.

 

ד.         לאחר ימים ספורים, המתלוננת ביקשה מהנאשם לעזוב את הדירה והוא אכן עזב את הדירה ועבר לגור בדירת אימו.

 

ה.        המתלוננת מסרה תלונה במשטרה לגבי האירוע המתואר באישום הראשון רק ביום 21.12.17 וזאת לאחר התרחשות האירוע המתואר באישום השני, קרי לאחר למעלה מחודש מעת התרחשות האירוע המתואר באישום הראשון.

 

3

5.         לעומת זאת, הנאשם העיד כדלקמן, לעניין האירוע המתואר באישום הראשון (ראו: פרוט' מיום 10.9.19, עמ' 26 ש' 33-20, עמ' 27 ש' 33-3, עמ' 29 ש' 30-16, עמ' 30 ש' 17-1; וכן ראו דברי הנאשם בדו"ח העימות שנערך עם המתלוננת, ת/3 ש' 32; וכן דברי הנאשם באמרות החוץ שלו במשטרה, ת/1 ש' 35-25, 61-55, וכן ת/2 ש' 40-25):

 

א.        ביום האירוע מושא האישום הראשון, הנאשם ישב עם המתלוננת בדירה ושתו ביחד בירה. בשלב מסוים הנאשם יצא מהדירה על מנת לקנות סיגריות. בעת שחזר, המתלוננת הביעה את כעסה עליו מעצם כך שיצא ואמרה לו שבכוונתה להתקשר לאחיו ר' על מנת להתלונן בפניו על מעשיו של הנאשם.

 

ב.         הנאשם ביקש מהמתלוננת שלא תתקשר לאחיו מאחר והאחרון נמצא עם חברתו בבית מלון ואין צורך להטריח אותו על ויכוח כה חסר משמעות.

 

ג.         המתלוננת ניסתה בכל זאת להתקשר לר' מהטלפון הנייד שהיה ברשותה. הנאשם ניסה למנוע זאת ממנה על ידי לקיחת הטלפון הנייד מידה. הנאשם כלל לא חנק את המתלוננת וגם לא ניגש אליה מאחור. הנאשם בא אליה מקדימה, פנים מול פנים, ואחז בידה על מנת לקחת ממנה את הטלפון הנייד. מדובר באחיזת יד רגילה ושאיננה מכאיבה.

 

ד.         המתלוננת שוב התנגדה ולכן שחרר את ידו ממנה ולמעשה לא הצליח לקחת ממנה את הטלפון.

 

ה.        לאחר ימים ספורים, המתלוננת ביקשה מהנאשם שיעזוב את הדירה והוא נענה לבקשתה, לקח את חפציו האישיים ועבר לגור בדירת אמו.

 

6.         למעשה, בכל הנוגע לאירוע המתואר באישום הראשון, מדובר בגרסה מול גרסה ולא הוצגו בפניי ראיות חיצוניות כלשהן שעשויות להצדיק העדפת גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם.

 

4

7.         גרסת המתלוננת היא עדות יחידה. מנקודת ראות כמותית, אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על פי עדותו של עד יחיד, תהיה העבירה חמורה ככל שתהיה, והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה. בפסיקה נקבעה חובת "האזהרה העצמית" של השופט, לפיה שופט אינו רשאי לבסס הרשעה בפלילים, על פי עדות יחידה, אלא אם כן הזהיר את עצמו קודם לכך כי עדות יחידה לפניו ויש לבחון ולשקול בקפידה יתירה אם ניתן להסתפק בה, לבדה, כבסיס להרשעה. כמו כן, אין די באזהרה והחלטה חייבת להיות מלווה בהנמקה מדוע בית המשפט מעדיף גרסה אחת על גרסה אחרת (יעקב קדמי על הראיות, חלק ראשון, תש"ע-2009, עמ' 470 - 471 ; רע"פ 8884/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.6.14) פסקה 10 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם).

 

8.         במקרה שבפני, המתלוננת בחרה שלא להתלונן על האירוע המתואר באישום הראשון מיד לאחר שהתרחש. כתוצאה מכך, בית המשפט נותר ללא כלים ראייתיים משלימים שיכולים לחזק את עדותה ולהוביל למסקנה שעדותה היא בהכרח עדיפה על פני עדותו של הנאשם. ואבהיר:

 

א.        ראשית, האירוע מושא האישום הראשון התרחש ביום 17.11.17. התלונה במשטרה לגבי אותו אירוע הוגשה רק ביום 21.12.17 בעקבות האירוע מושא האישום השני ושאעמוד עליו בנפרד בהמשך. אילו היא הייתה מגישה תלונה במשטרה מיד לאחר קרות האירוע שבאישום הראשון והיה מגיע שוטר לדירה, והיא הייתה אומרת לו שהותקפה, אזי ניתן היה להשתמש באותה אמרה כ-"אמרת קורבן אלימות", שכידוע, היא ראיה לאמיתות התוכן, וזאת כחיזוק לעדותה בבית המשפט. בפועל, אין ראיית חיזוק כזו.

 

ב.         שנית, אילו המתלוננת הייתה מגישה תלונה במשטרה מיד לאחר קרות האירוע, יתכן שניתן היה לצלמה ולבדוק אם פעולת החניקה הותירה סימן על גופה, וזאת כראיית חיזוק לעדותה בבית המשפט. אומנם המתלוננת העידה שהחניקה לא הותירה סימן, אך יתכן שכן היה סימן והיא לא שמה לב לכך. מכל מקום, בפועל, היא לא התלוננה לאחר קרות האירוע ולכן גם נעלם הפוטנציאל לקיומה של ראיית חיזוק נוספת לעדותה של המתלוננת בבית המשפט כבסיס להעדפת גרסתה על גרסת הנאשם.

 

ג.         שלישית, המאשימה העידה את ר' כעד מטעמה. בעת שבוחנים את עדותו לעומק, אנו מוצאים שמדובר בעדות בלתי רלוונטית שלא ניתן לדלות ממנה שום ממצא מפליל כנגד הנאשם וגם לא ניתן לדלות ממנה שום ראיית חיזוק שעשויה לתמוך בעדותה של המתלוננת בבית המשפט על מנת להעדיף את גרסתה על פני גרסת הנאשם.

5

 

לאחר ריענון זכרונו מאמרת החוץ שמסר במשטרה, ר' העיד בבית המשפט שהמתלוננת יצרה עמו קשר ומסרה לו שהנאשם חנק אותה (פרוט' מיום 10.9.19, עמ' 23 ש' 29-26). בהמשך, הבהיר שהשיחה שהתקיימה בינו לבין המתלוננת, לא נעשתה בסמוך לאירוע המתואר באישום הראשון, אלא מספר ימים לאחר מכן, ולכן ברור שלא מדובר ב-"אמרת קורבן אלימות" (פרוט' מיום 10.9.19 עמ' 25 ש' 13-8). בנוסף, במהלך עדותו הוא גם הכחיש שהמתלוננת אמרה לו שהנאשם חנק אותה (פרוט' מיום 10.9.19 עמ' 24 ש' 33 עד עמ' 25 ש' 1). ואם לא די בכך, ר' העיד שלא זכור לו שהמתלוננת יצרה עמו קשר עובר ליום 23.12.17 (פרוט' מיום 10.9.19 עמ' 22 ש' 26-19). לסיכום, עדותו של ר' היא עדות בלתי רלוונטית ואיננה תורמת במאומה לדיון האם להעדיף את גרסת המתלוננת על גרסת הנאשם, או לא.

           

ד.         רביעית, לכאורה, אם נלך לפי גרסתו של הנאשם שאחז בידה של המתלוננת בניגוד לרצונה במטרה לקחת ממנה את הטלפון הנייד שהיה ברשותה, ולאחר מכן שחרר אותה, הרי שמבחינה טכנית מתקיימת העבירה של תקיפת סתם. דא עקא, לפי התיאור שהובא בגרסתו, מדובר באירוע מינורי לחלוטין שמקים עבור הנאשם את ההגנה של "זוטי דברים".

 

9.         במילים אחרות, מצד אחד, לא מצאתי בסיס ראייתי מספיק להעדפת גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם ולכן לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר שאכן חנק אותה, כפי שטענה. מצד שני, אף אם הייתי מאמץ את גרסת הנאשם לאירוע המתואר באישום הראשון שרק אחז בידה ובהמשך שחרר אותה, וללא הותרת סימן כלשהו, הרי שעל אף שמבחינה טכנית מתקיימת העבירה של תקיפת סתם, הדבר לא מצדיק הרשעה בעבירה זו וזאת מחמת "זוטי דברים".

 

10.       ודוק, הזיכוי של הנאשם מהעבירה של תקיפת סתם שבאישום הראשון, איננו נעוץ בכך שעדותו של הנאשם נמצאה אמינה יותר מעדותה של המתלוננת וגם לא נעוץ בכך שעדותה נמצאה שקרית או שהיא איננה דוברת אמת. למעשה, לגבי האירוע המתואר באישום הראשון, כפות המאזניים נותרו מעוינות ובמקרה כזה אין מנוס מזיכוי הנאשם.

 

6

11.       יובהר שאינני מקבל את טענת ההגנה שיש להפחית ממשקל עדותה של המתלוננת בנוגע לאישום הראשון בשל כך שמדובר ב-"עדות כבושה", וזאת עקב העובדה שכבשה את עדותה לגבי האירוע מיום 17.11.17 עד ליום 21.12.17.

 

12.       כידוע, בפסיקת בית המשפט העליון קיימת הגמשה של הכלל שקובע שיש להפחית ממשקלה של עדות כבושה עת שמדובר בעבירות של אלימות במשפחה, וזאת בשל הקושי הנפשי של פריצת המעגל הסגור של המשפחה והסביבה אל עבר הרשויות והמחירים האישיים והחברתיים הכרוכים בכך, לרבות קיומה, לעיתים, של תלות כלכלית ורגשית של בת הזוג המוכה בבן הזוג המכה ורצונה לשמור על שלמות התא המשפחתי (ע"פ 7844/09 חוסין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], ניתן ביום 2.6.10, פסקה ו' לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין; ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], ניתן ביום 30.11.11 פסקה 22 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר).

 

13.       במקרה שבפני, המתלוננת עמדה בעדותה בבית המשפט על הקושי הנפשי שלה בהגשת תלונה נגד הנאשם בשל היותו אבי שתי בנותיה ורצונה שלא לפגוע בו וביכולתו לפרנס אותן. כמו כן, היא הבהירה שהקושי שלה בהגשת תלונה במשטרה נגד הנאשם התעצם לאור סבלן של שתי בנותיה בעת שהנאשם היה רחוק מהן לאחר שעזב את הדירה ועבר לגור בבית אמו (פרוט' מיום 10.9.19 עמ' 14 ש' 33-23, עמ' 15 ש' 14-1). הסבריה אלה של המתלוננת מדוע לא התלוננה במשטרה מיד לאחר קרות האירוע מושא האישום הראשון, מקובלים עליי, ולכן הטענה של ההגנה שיש להפחית ממשקל עדותה של המתלוננת בשל "עדות כבושה", נדחית. כמובן, ובלי שום קשר לעצם דחיית טענת ההגנה ל-"עדות כבושה", הזיכוי לגבי האישום הראשון בעינו עומד.

 

14.       לסיכום, הנני מזכה את הנאשם מהעבירה של תקיפת סתם של בת זוג לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין.

 

האישום השני

 

15.       גרסת המתלוננת לאירוע המתואר באישום השני היא כדלקמן (ראו: פרוט' מיום 10.9.19 עמ' 8 ש' 33-27, עמ' 9 ש' 7-1, עמ' 16 ש' 26-15, עמ' 17 ש' 2 עד עמ' 18 ש' 10, עמ' 19 ש' 11-1, 31-27, עמ' 21 ש' 28-23; וכן ראו דו"ח העימות שנערך עם הנאשם במשטרה, ת/3 ש' 20-11):

 

7

א.        לאחר האירוע מושא האישום הראשון, הנאשם עזב את הדירה ועבר לגור בדירת אמו ושמצויה בכתובת אחרת. המתלוננת ושתי בנותיהם המשותפות המשיכו לגור בדירה ללא הנאשם.

 

ב.         ביום 21.12.17, הנאשם התקשר למתלוננת והיא אמרה לו שהיא נמצאת ליד הגן של אחת מבנותיהן במטרה להוציאה מהגן. הנאשם הגיע למקום וביקש מהמתלוננת לאפשר לו לחזור לגור עמה בדירה ועם בנותיהם המשותפות. המתלוננת סירבה לבקשתו והודיעה לו שאיננה מעוניינת לדבר אתו. בתגובה, הנאשם אמר למתלוננת "אי אפשר ככה לגדל את הילדים, או אני או את נמות".

 

ג.         בנוסף, הטלפון הנייד שהיה ברשותה של המתלוננת, נרכש בעבר עבורה על ידי הנאשם ולכן באותו מפגש הוא ביקש לקבלו בחזרה. המתלוננת ניסתה להתרחק ממנו אך הוא המשיך להביט בה באופן מאיים ונשך את שפתו התחתונה דבר שהפחיד את המתלוננת אף יותר ולכן פרצה בבכי.

 

ד.         המתלוננת אמרה לנאשם שבכוונתה לפנות למשטרה והנאשם בתגובה אמר לה שאם היא תתלונן נגדו, הוא יתאבד. בהמשך, המתלוננת אכן הלכה למשטרה והגישה תלונה נגד הנאשם וזאת בגין שני האירועים המתוארים בכתב האישום.

 

16.       לעומת זאת, הנאשם העיד שהשתלשלות הדברים לגבי האירוע מושא האישום השני, הייתה כדלקמן (פרוט' מיום 10.9.19 עמ' 27 ש' 16 עד עמ' 28 ש' 16; דו"ח העימות שנערך עם המתלוננת, ת/3, ש' 22- 24; אמרת החוץ של הנאשם, ת/1 ש' 23-6, 76- 107; אמרת החוץ של הנאשם, ת/2 ש' 3 - 24):

 

א.        הנאשם מאס מהפירוד שבינו מצד אחד לבין המתלוננת ובנותיהם המשותפות מצד שני, וזאת מאז האירוע מושא האישום הראשון.

 

ב.         הנאשם התקשר למתלוננת במטרה לדבר עמה על מערכת היחסים שביניהם. הנאשם אמר למתלוננת שהוא יוציא את אחת מבנותיהם מהגן, ובהגיעו לגן ראה שגם המתלוננת הגיעה לשם. הנאשם ניסה לדבר לליבה של המתלוננת על מנת שיחזרו שניהם לגור יחד. המתלוננת סירבה וביקשה ממנו שיעזוב אותה ושיתרחק ממנה. הנאשם מכחיש שאמר לה "או את או אני נמות". הנאשם מכחיש שנשך את שפתו התחתונה ומכחיש שבהה בה בצורה מאיימת.

8

 

ג.         הנאשם אישר שביקש את הטלפון שברשותה ושנרכש על ידו עבורה בעבר, אך זאת רק בגלל שהטלפון שהיה ברשותו הפסיק לפעול, ולא בשל סירובה שיחזור לגור עמה בדירה.

 

17.       באשר לאירוע מושא האישום השני, הנני קובע שיש להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם וזאת בשל המשקל המצטבר של כל הנתונים שלהלן:

 

א.        ראשית, הפניה של הנאשם למתלוננת. המתלוננת לא פנתה לנאשם כלל לאחר האירוע מושא האישום הראשון ונראה שהייתה מרוצה מהפירוד. בפועל, הנאשם הוא זה שיזם את הפנייה אליה, וזאת בניגוד לרצונה. אילולא פנייתו אליה ביום 21.12.17, ככל הנראה, היא לא הייתה מוצאת לנכון להתלונן כנגדו במשטרה לגבי האירוע מושא האישום הראשון, וכך פעלה במהלך כל התקופה ממועד עזיבתו את הדירה ועד מועד 21.12.17. עצם הפנייה שלו אליה ביום 21.12.17, הייתה מבחינתה הגדשת הסאה שהובילה אותה למסקנה שאין מנוס מבקשת סיוע של המשטרה על מנת להתגונן מפניו. עצם הפניה שלו אליה ביום 21.12.17, והעדר פנייה שלה אליו עובר לאותו יום, היא ראיה נסיבתית שמחזקת את המסקנה לגבי אמינות גרסתה לגבי האירוע מושא האישום השני.

 

ב.         שנית, המידיות בהגשת התלונה. המתלוננת הגישה תלונה במשטרה שהנאשם איים עליה וזאת מיד לאחר קרות האירוע מושא האישום השני. הלכה פסוקה היא שהמידיות בהגשת תלונה במשטרה על ידי קורבן עבירה, מהווה חיזוק לעדות הקורבן ומלמדת על אמינות העדות שמסרה נגד הנאשם (ע"פ 7063/14 רבאיעה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.11.15) פסקה 12 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות; ע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.1.15) סעיף 62(א) לפסק דינו של כבוד השופט שוהם).

 

ג.         שלישית, התנהגות מפלילה של הנאשם. הנאשם אישר באמרת החוץ שלו שהתקשר למתלוננת אחרי האירוע מושא האישום השני והיא הודיעה לו שהיא נמצאת בתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה נגדו. הנאשם אישר שלאחר שנודע לו ממנה שהיא נמצאת בתחנת המשטרה, הוא המשיך להתקשר אליה במטרה להניא אותה מלהגיש את התלונה. לטענתו, הוא עשה כך כי רצה לסיים את היחסים ביניהם בצורה יפה (ראו: ת/2, ש' 24-8).

9

 

התנהגות זו של הנאשם שבה הוא מנסה להניא את המתלוננת מהגשת תלונה נגדו במשטרה, ועוד ביודעו שהיא נמצאת בתוך תחנת המשטרה, היא בגדר התנהגות מפלילה שמהווה מקור נוסף של חיזוק לאמינות גרסתה של המתלוננת לגבי אופן השתלשלות הדברים באירוע מושא האישום השני. בפסיקה נקבע שהתנהגות מפלילה של נאשם היא התנהגות שמלמדת על תחושת אשם, ואשר יכולה לשמש חיזוק למכלול הראיות שקיימות נגדו (ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן (פורסם בנבו, 19.9.07) פסקה 12 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות (כתוארה דאז)).

 

על שימוש אקטיבי וגם שימוש פסיבי בטלפון על ידי נאשם, כאינדיקציה להתנהגות מפלילה, אפנה בדרך האנאלוגיה ל-ע"פ 2094/15 אטיאס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.9.16). כאן נקבע שנאשם שמסתיר את הטלפון הנייד שלו מתוך מטרה להתרחק מהמכשיר במכוון, מחמת חשש לאיכונו, מהווה התנהגות מפלילה. כמו כן, נקבע גם שהימנעותו של נאשם ליצור קשר עם גורמים שונים אשר טלפנו אליו מיד, סמוך לאחר ביצוע העבירה, מהווה גם היא התנהגות מפלילה (פסקה 65 לפסק דינו של כבוד השופט סולברג).

 

18.       לאחר שקבעתי כממצא עובדתי שהגרסה של המתלוננת לגבי האירוע מושא האישום השני היא עדיפה על גרסתו של הנאשם, יש לדון כעת בשאלה המשפטית האם גרסתה זו מקימה את העבירה של איומים. לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

 

19.       עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין מתקיימת מעצם אמירת הדברים "או אני או את נמות". מדובר בדברי איום מפורשים להמית את המתלוננת וזאת עקב סירובה לגור עמו תחת קורת גג אחת. היסוד העובדתי מתקיים מתוך המילים שנאמרו. היסוד הנפשי מתקיים מכוח הכוונה של הנאשם להפחיד את המתלוננת בשל סירובה לדרישתו שיחזור לגור עמה.

 

10

20.       בנוסף, מדובר באירוע איומים מתמשך. עבירת האיומים מתקיימת, לא רק בשל המילים שהשמיע באוזני המתלוננת (או אני או את נמות), אלא גם בשל התנהגותו בהמשך, וזאת באמצעות המבט המאיים שהפנה כלפיה לאחר שהתרחקה ממנו וצירוף נשיכת השפתיים. שתי הפעולות האמורות (מבט מאיים ונשיכת השפתיים) נושאות הקשר מאיים העומד בפני עצמו וזאת על אחת כמה וכמה שבאו לאחר אמירת המילים "או אני או את נמות". המשקל המצטבר של התנהגותו הכוללת של הנאשם גרם לה לחשוש ממנו, לפרוץ בבכי ולהודיע לו שבכוונתה לפנות למשטרה.

 

21.       בנסיבות אלה, החלק האחרון של האירוע שבו אמר לה שאם תפנה למשטרה אזי יפגע בעצמו ויתאבד, כאשר לפי הפסיקה איום בהתאבדות איננו מקיים את עבירת האיומים, איננו מעלה ואיננו מוריד (לפסק הדין המנחה לפיו איום בהתאבדות איננו מקיים את עבירת האיומים, ראו: רע"פ 8736/15 זילפה צוברי בר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.1.18)).

 

22.       לפיכך, הנני קובע שלגבי האישום השני, הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

סוף דבר

 

23.       לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן:

 

א.        באישום הראשון, הנני מזכה את הנאשם מהעבירה של תקיפת סתם של בת זוג לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין.

 

ב.         באישום השני, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

           

 

ניתנה היום, ו' חשוון תש"פ, 04 נובמבר 2019, במעמד הצדדים.