בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת"פ 23020-01-16 מדינת ישראל נ' מויאל ואח'

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד טלי פלדמן

נאשם 3 וב"כ עו"ד משה אשר סרוגוביץ

< 

גזר דין לנאשם 3

א. כללי

נאשם 3 (להלן גם הנאשם) הורשע על פי הודאתו, בעבירה של התעללות בחסר ישע לפי סעיף 368ג רישא לחוק העונשין התשל"ז - 1977, אשר יוחסה לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. עיקרי העובדות פורטו בגזר דין קודם, שניתן בתיק זה לנאשם 1, ביום 4.7.2018, אולם לטובת הכלל, אשוב על עיקרי הדברים גם בגזר דין זה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.10.2015 סמוך לפני השעה 19:30, מחבל ירה למוות בחייל צה"ל, סמל עומרי לוי ז"ל, באזור השירותים בתחנה המרכזית בבאר שבע. בעקבות הירי, התפתחה בהלה בקרב העוברים והשבים בתחנה, אשר נסו בבהלה מאזור הירי, וביניהם מר אבטום זרהום ז"ל, נתין זר אריתראי, מבקש מקלט (להלן: המנוח), אשר זחל על ברכיו בניסיון למלט את עצמו מאזור הסכנה. קצין הביטחון של התחנה שהבחין בו, סבר בטעות כי הוא המחבל והחל בירי כלפיו. כך נהגו גם אנשים נוספים מכוחות הביטחון, אשר טעו לחשוב כי המנוח הוא המחבל, וירו בו מכיוונים שונים. המנוח נפגע מהיריות בפלג גוף עליון ותחתון, ונפל על הרצפה כשהוא מדמם.

קהל רב נאסף סביב המנוח, כולל ארבעת הנאשמים בתיק שלפנינו, ובכללם נאשם 3. רבים בקהל שטעו לחשוב אף הם כי המנוח הוא המחבל, צעקו והלהיטו את הרוחות, ואף ניסו לפגוע במנוח, כשאחרים בקהל, וביניהם קצין הביטחון של התחנה, מנסים להגן על המנוח מזעמו של הקהל. בשלב זה, כאשר המנוח שוכב על הרצפה מדמם וחסר ישע, התקרב אליו הנאשם, ובעט אל עבר גופו בחוזקה.

זמן קצר לאחר מכן, לאחר שכמה שוטרי יס"מ הרחיקו את האנשים מהמנוח, נשמעו יריות נוספות מכיוון המחבל שהיה באותה עת בחלק אחר של התחנה המרכזית, ושוטרי היס"מ וכן חלק מהחיילים והשוטרים שהיו בקהל, רצו לעבר המקום שבו נשמעו היריות. אנשים אחדים שנותרו בסמוך למנוח פגעו בו שוב, ואחרים בקהל ניסו לפגוע בו, כשהוא שוכב על הרצפה ומתבוסס בדמו חסר אונים, בעוד אזרחים אחרים מנסים להרחיק את התוקפים ולמנוע פגיעה נוספת במנוח. סמוך לאחר מכן, התקרב שוב נאשם 3 למנוח ובעט בראשו.

ב. טענות ב"כ הצדדים

ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה שמיהות הנאשמים והרקע למעשיהם הינו חריג. לטענתה עסקינן באזרחים נורמטיביים אשר נקלעו לסיטואציה קשה אך הגיבו באופן שאינו נורמטיבי. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה כי לא ניתן לכלול את הנאשם בהגדרתם של "האזרחים הנורמטיביים" שכן עסקינן בנאשם בעל רקע עברייני, האלימות אינו זרה לו וכך גם נוכחותו באולם בית המשפט. אשר למצבו הנפשי של הנאשם, טענה ב"כ המאשימה, כי רוב חוות הדעת הוגשו מטעם ההגנה, בהן צוין, כי הנאשם נוטל חומרים פסיכואקטיביים שמשפיעים על מצבו הנפשי, וכי נתונים אלה נשקלו במכלול השיקולים, במסגרת ההסכמות העונשיות שאליהן הגיעו הצדדים.

אשר לאירוע נשוא כתב האישום המתוקן, טענה ב"כ המאשימה, כי יש להתבונן על האירוע גם מנקודת מבטו של המנוח, שהיה מוטל על הקרקע, חסר אונים, בלא מגן ובלא מושיע. ב"כ המאשימה טענה עוד כי מעשיו של נאשם 3 היו חמורים במידה ניכרת ממעשיו של נאשם 1, שדינו נגזר לפני חודשים אחדים למאה ימי מאסר שירוצו בעבודות שירות. זאת, מפני שמעשיו החמורים של נאשם 3, באו זמן ממשי לאחר מעשיו של נאשם 1, וככל שמתקדמים באירוע, נחיצות האלימות שניתן אולי להתייחס אליה בהבנה בתחילת האירוע, "הופכת עוד יותר כמעידה על עצמה כאלימות של נקם וכעס" כלשונה. לדבריה, מדובר בשני אירועים מנותקים בזמן, שאין לקשור ביניהם, וגם צפייה בסרטון ת/22 מלמדת על כך שלנאשם 3 לא הייתה כל תחושה של אימה או פחד.

בנסיבות אלו, טענה ב"כ המאשימה כי מעשיו של הנאשם 3 חמורים וראויים לענישה מחמירה מזו של נאשם 1. עם זאת, בנסיבות הייחודיות של התיק, ומתוך התחשבות במצבם של נאשם 3 ושל יתר הנאשמים בעת האירוע, מסכימה המאשימה כי הענישה לא צריכה להיות ברף העליון של הענישה של הענישה הנוהגת בעבירה זו, ומכאן עתירתה של ב"כ המאשימה כי בית המשפט יגזור על הנאשם מאסר בפועל של כמה חודשים, ביחד עם מאסר מותנה ופיצוי למשפחת המנוח.

לעומת זאת, ב"כ הנאשם 3 הפנה בטיעוניו לנסיבות של ביצוע העבירה, כפי שפורטו בהרחבה בגזר הדין של נאשם 1, וטען כי הנסיבות הללו רלוונטיות גם ביחס לנאשם 3. לדבריו, בתקופה שקדמה לאירוע, אירעו ברחבי הארץ פיגועי טרור רבים, כאשר פיגוע מדמם אחד רדף פיגוע מדמם אחר, ובעיצומה של תקופה קשה זו התרחש גם האירוע נשוא כתב האישום, שבו עוברי אורח תמימים, אזרחים וחיילים כאחד, מצאו את עצמם תחת אש, כשקליעים שורקים בסביבתם, ואיש אינו יודע את מקור הירי.

ב"כ הנאשם הפנה לסעיף 4 בכתב האישום המתוקן, ממנו עולה תמונה של חייל פצוע ולצדו אדם שנורה בטעות כמי שנחזה היה להיות המחבל, וזו הייתה התמונה שראה גם נאשם 3 בעת האירוע. ב"כ הנאשם טען, כי האירוע החל בירי באזור השירותים ואנשים נסים על נפשם, ולאחר מכן נשמע ירי נוסף והמנוח נפגע. בשלב זה סבורים הנוכחים לרבות אנשי כוחות הביטחון כי האירוע הסתיים, אלא שלאחר הפוגה של דקות ארוכות, החל ירי נוסף מכיוון השירותים והאשליה שהאירוע הסתיים נופצה, ולכן לטענתו דווקא החלק השני של האירוע הוא החלק הקשה יותר.

אשר לחלקו של נאשם 3, טען ב"כ הנאשם כי מצפייה בסרטון האבטחה ניתן דווקא להבחין בחוסר האונים, באובדן השליטה ובפחד, אשר באים לידי ביטוי בהתרוצצות ממקום למקום, וניכר כי הנאשם נקלע לסיטואציה אשר הייתה גדולה עליו בכמה מידות וגרמה לו לאיבוד עשתונות. ב"כ הנאשם טען עוד כי קיים דמיון רב בין נאשם 3 ובין נאשם 1, הן בשל כך ששניהם לא שירתו בצה"ל, והן בשל העובדה ששניהם לוקים בבריאותם. לדבריו, נאשם 3 סובל מילדות מבעיות רבות, התקשה להסתגל למסגרות חינוכיות בשל בעיות קשב וריכוז, ולאחרונה אף אובחן כמי שסובל מהפרעת דחק פוסט טראומתית. לטענתו, אם אנשי כוחות הביטחון מבין הנאשמים, אשר הוכשרו להתמודד עם סיטואציות ביטחוניות כבענייננו, איבדו עשתונות וחטאו בפלילים, אין להתפלא שגם הנאשם שמעולם לא קיבל הכשרה צבאית כלשהי, חטא אף הוא במעשים דומים.

ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי מדובר באדם צעיר בן 24, אשר נותן את הדין על אירוע מלפני שלוש שנים, אשר בעקבותיו חלה התדרדרות של ממש במצבו הנפשי. הנאשם מעולם לא היה מאושפז לפני האירוע, ואילו בחלוף שמונה חודשים מיום האירוע אושפז לראשונה, ומאז עבר כ-6 אשפוזים פסיכיאטריים. ב"כ הנאשם ציין, כי במהלך המשפט ניתן היה להבחין בנקל בהתדרדרות הנפשית של הנאשם, הפנה לארבע חוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו במהלך המשפט, אשר מראות כיצד ההליך המשפטי שעבר הנאשם בעקבות האירוע, דרדר אותו אל עברי פי פחת, כולל כמה אשפוזים בכפייה, ותקופות שבהן נקבע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין. בסיום דבריו, טען ב"כ הנאשם, כי בשונה מאחרים, הנאשם לא ניסה ליפות את מעשיו, לקח אחריות על המעשים והביע עלים חרטה כבר בחקירתו הראשונה במשטרה, ואת כל זאת יש לשקול לזכותו.

בנסיבות אלו, עתר ב"כ הנאשם להסתפק בעונש מאסר דומה לזה שנגזר על נאשם 1, אשר בתרגום ממאסר בעודות שירות למאסר בכליאה ממשית, משמעותו אליבא ב"כ הנאשם מאסר בפועל של חודש ויום, בנוסף למאסר מותנה ולפיצוי, כפי שהושתו של נאשם 1.

ג. דיון והכרעה

אין להקל ראש בעבירה שבה הורשע הנאשם, אשר יש בה פגיעה קשה בערכי יסוד בסיסים של שלמות הגוף וכבוד האדם, והדברים אמורים ביתר שאת כאשר עסקינן בנפגע חסר אונים, שמתבוסס בדמו ומנסה להגן על עצמו בשארית כוחותיו. תיארתי בהרחבה את נסיבות המקום והזמן של האירוע בגזר הדין של נאשם 1, ואינני מוצא מקום לשוב על הדברים גם בגזר דין זה. די אם אפנה לדברים שנכתבו שם, אודות רצף הפיגועים שהתרחשו במקומות שונים בארץ, בתדירות יומיומית כמעט בשבועות שקדמו לאירוע, ואודות התחושה של פחד ואימה שאחזה בציבור שנקלע שלא בטובתו לפיגוע הירי שהחל לפתע במקום הומה אדם בתחנה המרכזית בבאר שבע.

אחרי שהקדמנו את כל זאת, נשוב ונקבע כי גם במציאות קשה כזאת אין להתיר את הרסן, ויש להגיב בצורה סבירה ופרופורציונלית למידת הסיכון. ודאי וודאי שלא ניתן להצדיק, ואף לא לגלות הבנה, למעשים של נקם והתעללות, שאין בהם כל תועלת הגנתית זולת מתן פורקן ליצרים אפלים, גם כאשר הדם רותח.

לא למותר לציין עוד כי בחוות הדעת המפורטת של המכון לרפואה משפטית ת/7 נקבע כי "מותו (של המנוח) נגרם מהלם תת נפחי בעקבות פגיעות ירי בכבד, בריאה הימנית ובירך השמאלית. פגיעות אלו גרמו לאבדן דם נרחב" (עמ' 13 לחוות הדעת), ואין מחלוקת כי מותו של המנוח נגרם מירי ולא בשל חבלות כאלה ואחרות שנגרמו לו במהלך האירוע.

על רקע כל האמור לעיל, לאחר שבחנתי את כל הנסיבות, וצפיתי שוב בסרטון האבטחה, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מכאן ומכאן, אני מסכים עם ב"כ המאשימה בטענתה כי מעשיו של נאשם 3 חמורים במידה ניכרת מהמעשה הבודד שביצע נאשם 1. כפי שעולה מכתב האישום המתוקן, נאשם 3 ניגש למנוח ובעט לעבר גופו בחוזקה כשהמנוח שוכב מדמם וחסר אונים על הרצפה, כשקהל רב סביבו, לאחר שנאשם 1 הורחק ממנו, ולאחר שנאשם 2 בעט בו בחוזקה בפלג הגוף העליון. ואם בכך לא די, כעבור דקות אחדות, לאחר שנשמעו יריות נוספות בחלק אחר של התחנה המרכזית, והיה ברור שהמנוח אינו קשור ליריות אלה, ולאחר שחייל שזהותו אינה ידועה למאשימה בעט בראשו של המנוח, והורחק על ידי אחד מן האזרחים שנכחו במקום, התקרב הנאשם 3 שוב אל המנוח ובעט שוב בראשו.

החומרה היתירה במעשיו של נאשם 3 לעומת נאשם 1 נובעת משתי סיבות: הסיבה האחת, מפני שנאשם 1 ביצע את המעשה שעליו נתן את הדין, בשלב מוקדם יחסית של האירוע, כאשר מבחינת הראיה הסובייקטיבית שלו, מדובר בנסיבות שבהן המעשה שביצע, של השלכת ספסל לכיוון מי שנחזה להיות כמחבל, גם אם נעשה בתוקפנות יתר, היה בו כדי להועיל לצמצום הסכנה שנשקפה ממנו לפי הבנתו באותו זמן. לעומת זאת, נאשם 3 ביצע את המעשה בשלב מאוחר יותר, והמעשה הראשון שביצע, של בעיטה בחוזקה בגופו של המנוח, נעשה מתוך מניע של כעס ונקם, ולא הייתה בו כל תועלת להפחתת מסוכנות כלשהי.

הסיבה השנייה היא שבשונה מנאשם 1, נאשם 3 לא הסתפק במעשה אחד, אלא כעבור דקות אחדות, לאחר שנשמע סבב יריות שני, כאשר כבר היה ברור שמקור היריות איננו מהמנוח, נאשם 3 שב לקרבת המנוח ופגע בו שוב בבעיטה לראשו. בכך פגע הנאשם פעם נוספת באדם חסר ישע מתבוסס בדמו, מתוך תחושות של כעס ונקם, ובלי שיש בכך תועלת כלשהי להפחתת הסכנה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנסיבות המיוחדות של האירוע, ומההקשר של האירוע לאירועי טרור רבים אחרים שאירעו באותה תקופה, וגם ב"כ המאשימה ציינה בטיעוניה כי יש לשקול את הנסיבות המיוחדות הללו, בין מכלול שיקולי הענישה. לכן, הסכימה ב"כ המאשימה בהגינותה להגביל את עצמה לרף עליון של כמה חודשי מאסר בפועל, ביחד עם רכיבי ענישה נוספים.

בנסיבות הללו, אני סבור כי ההסכמה בין הצדדים ביחס לטווחי הענישה היא ראויה, ומאזנת כראוי בין השיקולים השונים, לרבות נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם, ולכן החלטתי לכבד את ההסדר בין הצדדים, ולא לחרוג מטווח הענישה שהוסכם ביניהם.

בבואי למקם את עונשו של הנאשם בתוך טווח הענישה שהוסכם בין הצדדים, ראיתי לתת משקל לעיקרון אחידות הענישה, בשים לב לעונש שנגזר על נאשם 1, וכן לנסיבותיו האישיות של נאשם 3 שאינן קלות, כפי שהן עולות מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בעניינו. הנאשם הוא צעיר כבן 24, ומעיון בחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינו עולה כי מדובר באדם שמוכר למערכת הפסיכיאטרית, וכאמור לעיל, מצבו הנפשי התדרדר במהלך המשפט. הנאשם אובחן מילדות כסובל מבעיות קשב וריכוז ומחסכים סביבתיים קשים, ובעל קשיים גם ברמה הקוגניטיבית וגם ברמה הרגשית. לאחרונה אובחן גם כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית, אולם כיום מצבו הנפשי יציב, ללא סימנים פסיכוטיים פעילים וללא פגיעה בבוחן המציאות.

בדברו האחרון הביע הנאשם צער על מעשיו, וגם את זאת ראיתי לשקול לזכותו. בסופו של יום, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, ואת השיקולים לקולא ולחומרא שפורטו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי נוכח נסיבות החומרה במעשיו של נאשם 3, לעומת המעשה של נאשם 1, ראוי שנסיבות חומרה אלה יבואו לידי ביטוי בעונש המאסר בפועל שייגזר עליו, שראוי כי יהיה חמור יותר במידה מסוימת מעונש המאסר שנגזר על נאשם 1. זאת, גם בהינתן העובדה שמדובר במאסר ממשי, ולא מאסר בעבודות שירות כפי שנקבע ביחס לנאשם 1, ולמרות נסיבותיו האישיות של נאשם 3 שאינן קלות, שאלמלא כן היו ראוי להחמיר אתו יותר. ביתר רכיבי הענישה, לא ראיתי מקום להבחין בין נאשם 1 ונאשם 3.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:

1. 4 חודשי מאסר בפועל.

2. 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.

3. בנסיבות העניין, ואף שמשפחתו של המנוח קבלה פיצויים משמעותיים מהמדינה, אני סבור כי ראוי שגם נאשם 3 יפצה את משפחת המנוח, ולו פיצוי סמלי, כעתירת המאשימה, ולכן אני קובע פיצויים בסך 2,000 ₪, אשר ישולמו למשפחת המנוח ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.4.2019.

זכות ערעור כחוק.