ת"פ 1470/03/20 – מדינת ישראל נגד אליעזר ברלנד
בית המשפט המחוזי בירושלים |
|
|
|
ת"פ 1470-03-20 מדינת ישראל נ' ברלנד(עציר)
|
1
בפני |
|
|
מאשימה |
מדינת ישראל
|
|
נגד
|
||
נאשם |
אליעזר ברלנד (עציר)
|
|
|
||
|
|
|
|
||
החלטה
|
1.
לפניי בקשת הנאשם לביטול
סעיפים מכתב האישום. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם כולל שני אישומים. באישום הראשון
יוחסו לנאשם 16 פרשיות מרמה, ניסיון מרמה, עושק וניסיון עושק (להלן: "עבירות
המרמה"); ובאישום השני יוחסה לו עבירה של ניסיון לשידול לגרימת חבלה
חמורה. בבקשה שבנדון מבקש הנאשם להורות על ביטול עבירות העושק המיוחסות לו בפרשיות
1 ו-2 לכתב האישום, וזאת מחמת התיישנות; וכן להורות על ביטולן של כלל העבירות
המיוחסות לו בפרשיות 1, 2 ו-16 לכתב האישום, מכוח "עקרון הייחודיות"
המעוגן בסעיף
2
2.
אין מחלוקת על העובדות הבאות:
ביום 19.7.2016 הוסגר הנאשם למדינת ישראל מדרום אפריקה, בחשד לביצוע עבירות בגינן
הועמד לדין והורשע. במסגרת אותו הליך פלילי שהתנהל כנגד הנאשם הוצא כנגדו צו עיכוב
יציאה מן הארץ שעמד בתוקפו החל משחרורו ועד ליום 6.10.2017. במהלך תקופה זו יצא
הנאשם את הארץ, לבקשתו, מיום 19.9.2017 ועד ליום 27.9.2017, בכפוף להפקדת ערבון,
ערבות אישית וערבות צד ג' של שני ערבים. ביום 29.7.2019, קודם לפקיעתו של הצו
שהוצא במסגרת ההליך הפלילי, הוצא כנגד הנאשם צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת הליך
אזרחי, המתנהל כנגדו עד לימים אלה (ת"א 60264-09-17). הנאשם הגיש בקשה לביטול
צו עיכוב היציאה מן הארץ וטען, בין היתר, שלא ניתן להוציא כנגדו צו עיכוב יציאה
בשל "עקרון הייחודיות" שב
בנוסף על האמור, אין מחלוקת על כך שפרשיות מס' 1, 2 ו-16 שבאישום הראשון בוצעו במועדים שקדמו להסגרתו של הנאשם לישראל.
3.
הנאשם טען כי בנסיבות בהן לא
התאפשר לו לצאת מן הארץ מרצונו או לחזור אליה מרצונו ממועד הסגרתו ועד להגשת כתב
האישום שבנדון, חל עקרון הייחודיות הקבוע בסעיף
3
4.
עקרון הייחודיות, המעוגן
במשפטנו בסעיפים
5. כפי שנקבע בפסיקה, "עיקרון הייחודיות" בו עוסק סעיף 24 הנ"ל, לא נועד ליתן בידי המוסגר חסינות מפני עבירות שביצע קודם הסגרתו. מטרתו של אותו עקרון היא אחת - למנוע שימוש לרעה בהליכי ההסגרה, כדי לבוא חשבון עם מי שנאלץ לשוב למדינה המבקשת על כורחו. לפיכך, בתום ההליכים בגין עילת ההסגרה חופשי אותו אדם לצאת את גבולות המדינה. אולם משבחר להוסיף ולהתגורר בה, הוא שוב אינו בבחינת מי שמוחזק כאן מכוח ההסגרה, ועל כן רשאים לנהוג בו ככל האדם (בג"ץ 2843/09 מועלם נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.4.2009)). בנסיבות העניין שלפנינו, העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, שבוצעו לכאורה קודם להסגרה, לא היו ידועות למדינה במועד ההסגרה, ומשכך ברור שאין המדובר בשימוש לרעה בהליכי ההסגרה. יתר על כן, מדובר במסכת של מעשים בעלי מאפיינים דומים (שנכללו תחת אותו אישום בכתב האישום), שרובם המכריע בוצע לכאורה לאחר ההסגרה, ורק מקצתם לפני ההסגרה. כאמור לעיל, במסגרת ההליך האזרחי שננקט נגדו ביקש הנאשם לבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא כנגדו, אך חזר בו מבקשתו זו ובהתאם להסכמתו נקבע כי יוכל לצאת מישראל בכפוף להפקדת ערבויות שיבטיחו חזרתו. לו היה הנאשם עומד על דעתו לעזוב את ישראל, לא היה מוותר על טענתו מכוח עקרון הייחודיות. הנאשם הסכים, אם כן, לוותר על טענתו מכוח עקרון הייחודיות ובהתאם להסכמתו יצא מישראל וחזר אליה, ובה בעת מבקש הוא להינות מהגנת כלל הייחודיות ללא כל הגבלה בזמן.
הסכמתו של הנאשם, שהוא אזרח ישראל, לצאת ולחזור לארץ (גם אם בכפוף לערבויות), תוך וויתור על טענתו העקרונית, וחלוף הזמן מאז סיים לרצות את עונשו על העבירות בגינן הוסגר, תוך ניתוק הזיקה למדינה המסגירה, מלמדים כי קבע כאן את מושבו וכי חזרתו לישראל ושהייתו בה היתה למעשה מכוח הסכמתו שלו.
6.
נוכח
האמור, לא מצאתי לקבל את בקשתו של הנאשם לביטול העבירות
המיוחסות לו בפרשיות 1, 2 ו-16 לכתב האישום, מכוח סעיף
4
טענת ההתיישנות
7. הנאשם טען כי על פי עובדות כתב האישום מעורבותו באירועים הנטענים בפרשיה מס' 1, בגינם מיוחסת לו עבירת העושק, הסתיימה לכל המאוחר ביום 15.3.2014; ובפרשיה מס' 2 ביום 23.11.2014, ומשחלפו יותר מחמש שנים ממועד הביצוע, חלה התיישנות על עבירת העושק, שהיא מסוג עוון (שההתיישנות עליה היא 5 שנים).
8.
המשיבה הפנתה בתגובתה לסעיף
9.
בדיון שנערך לפניי התייחסו
הצדדים לפרשנותו של סעיף
10. בהמשך לטיעונים שנשמעו בדיון, הודיעה המאשימה כי היא מבקשת למחוק את עבירת העושק בפרשיה הראשונה באישום הראשון מחמת התיישנות, שכן בהתאם להוראת המעבר בחוק תחילתו של החוק הוא תשעה חודשים מיום פרסומו, קרי 10.10.2019, בעוד שהמעשים באישום הראשון נעשו על פי הנטען במרץ 2014 ולפיכך עבירת העוון התיישנה במרץ 2019, קודם לכניסתו לתוקף של התיקון לחוק.
11. נותר אם כן לדון בטענת ההתיישנות ככל שהיא מתייחסת לפרשיה מס' 2 באישום הראשון.
12.
סעיף
5
13. לטענת הנאשם סעיף 9(ה) אינו מאריך את תקופת ההתיישנות, אלא אך קובע כי "יום ביצוע העבירה" במקרה שאדם עבר מספר עבירות הקשורות לאותה פרשה, הוא יום ביצוע העבירה החמורה יותר מבין כל העבירות. לטענת הנאשם, הסעיף נחקק על רקע חוסר הבהירות ביחס למועד בו מתחיל מרץ ההתיישנות כאשר אדם עובר מספר עבירות הנוגעות לפרשה אחת, ולא נועד להאריך את תקופת ההתיישנות של כלל העבירות לתקופה של העבירה החמורה מביניהן.
המאשימה טענה, מנגד, כי לשון החוק ברורה ומתיישבת עם הרציונל של ההתיישנות, כך שבמקרה בו מוגש כתב אישום על שתי עבירות המהוות פרשה אחת, תקופת ההתיישנות תיקבע לפי העבירה החמורה יותר.
14. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי יש לקבל את עמדת הנאשם בעניין זה.
15.
תיקון מס' 87 ל
הנה כי כן, על פי לשונו הפשוטה של הסעיף, עניינו במועד ממנו תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות. הסעיף אינו קובע דבר לעניין תקופת ההתיישנות של העבירות השונות (למעט אפשרות שתקופה זו תוארך או תקוצר בהתאם למועד ממנו מתחילים למנות אותה).
אף אם היתה כוונה לקבוע הארכה של תקופת ההתיישנות לעבירות מסוג מסויים על פי תקופת התיישנות של העבירה החמורה יותר (כפי שעשוי אולי להילמד מדברי ההסבר להצעת החוק ומהדברים שנאמרו בוועדת החוקה, חוק ומשפט), הרי שכוונה זו לא מצאה ביטוי בלשון החוק (יש לציין, כי מדיוני וועדת החוקה, חוק ומשפט עולה כי הדיון שנערך בנקודה זו היה קצר ולא ניתן ללמוד ממנו על מה שעמד מאחורי חקיקת הסעיף, כאשר על פניו לא ניתנה הדעת ביחס להבחנה בין המועד ממנו תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות לבין משך תקופת ההתיישנות של העבירות השונות). הארכת תקופת ההתיישנות מעבר לתקופות הקבועות בסעיף 9(א) ללא הוראה אחרת מפורשת, פוגעת בעקרון החוקיות ואין לקבלה.
6
16. נוכח האמור, אני מורה על מחיקת עבירת העושק בפרשיה השניה באישום הראשון מחמת התיישנות.
ניתנה היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.