1

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' כרמל, כ' מוסק ו-ש' רנר) בעפ"ג 3581-09-16 מיום 15.11.2016 במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט י' מינטקביץ) בת"פ 46144-09-15 מיום 18.7.2016.

2.        המבקש הורשע על יסוד הודאתו בביצוע מעשה מגונה בקטינה כבת 9.5 שנים ונידון ל-18 חודשי מאסר בפועל, שני מאסרים מותנים ופיצוי למתלוננת. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, זאת לאחר שלא נמצא מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום. בפסק-דינו, בית המשפט המחוזי שקל את עברו הפלילי הנקי של המבקש; את הודאתו במיוחס לו; ואת הבעת החרטה הכנה מצידו. מצד שני, נשקלו הנזקים שגרמו מעשיו של המבקש למתלוננת; והערכת שירות המבחן כי המסוכנות הנשקפת מן המבקש היא בינונית-נמוכה. ביחס לאינטרס השיקומי של המבקש – נקבע כי ההליך הטיפולי יכול להימשך גם תוך כדי ריצוי עונש המאסר, בהתאמות המחייבות.

3.        דין הבקשה להידחות.

2

      הלכה היא כי אין מעניקים רשות ערעור שנייה אלא אם הבקשה מעוררת סוגייה עקרונית, בעלת חשיבות משפטית או ציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123 (1982)); או מעלה של שיקולי צדק ייחודיים לנסיבות אותו מקרה (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). לא מצאתי כי טעמים אלו מתקיימים בבקשה שלפניי. יתרה מזאת, הלכה היא שטענות בדבר חומרת העונש לרוב לא מקימות עילה לדיון בגלגול שלישי, אלא אם תוכח חריגה משמעותית ממתחם הענישה (רע"פ 8423/16 דגן נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (9.11.2016); רע"פ 1076/16 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (11.2.2016)). בענייננו, בית המשפט המחוזי התייחס למרבית הטענות שמעלה המבקש לפניי, לרבות הטענות בדבר שיקומו, וקבע כי עונשו נמצא בחלקו התחתון של מתחם הענישה הנוהג. על כן, ומשהתייחסו הערכאות הקודמות להליך השיקומי שעבר המבקש, לא ראיתי לנכון להקל בעונשו לאור הליך זה (וראו: 7363/16 נזרוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (25.10.2016)).

4.        סוף דבר, הבקשה נדחית והבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר ממילא מתייתרת.

      ניתנה היום, ‏י"ב בכסלו התשע"ז (‏12.12.2016).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  16094400_H01.doc  למ